[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דני לירן
/
חיוך לא מתוכנן

פרולוג?
תמיד חשבתי שאהבה זה גדול... שיש ניצוצות, וזיקוקים, שיש
נסיכים מושלמים על סוסים לבנים ושאני אנשא - רק לרובין הוד.
ואז גדלתי קצת, התחלתי להתאהב בכל מה שזז מסביב. חשבתי שהילד
של השכנים הוא בעצם הנסיך שלי ומאוחר יותר - שהבחור מהשכבה
מעליי הוא האידיאל שלי בתחפושת.
למעשה, עדיין נטועות בי המחשבות האלה... אני עדיין מתאהבת,
מאבדת את הראש ושוקעת בהערצה עיוורת ועמוקה - לכל מי שמתקרב
לסיפורים האלה, שרקמתי לעצמי בראש.
ולפי כל החוקים - אם אני לא יכולה להשיג אותו, הוא יהיה שווה
יותר.
אז אימצתי לעצמי דרך פעולה מאוד מקורית, לי - יש ידידים.
ידידים, אצלי, הם ב-99% - אנשים שרציתי, אך לא יכולתי להשיג.
לאט לאט ההערצה דועכת, ואני מתחילה להתרגל לרעיון שגם הם,
הגיבורים שלי, אנושיים. מהר מאוד הם מתחילים לדבר איתי על בנות
(תמיד אמרו לי שאני איזה סוג מוזר של טומבוי...) וגם אם לפעמים
אני נאלצת לעקם את האף בחיוך, אני תמיד נשארת דני המתוקה,
שכולם אוהבים אותה ואפשר לדבר איתה על כל דבר שבעולם.

כמובן, שבין הערצה להערצה, אני מדי פעם אוהבת. לא מתאהבת, אלא
אוהבת. אבל אז, אני פתאום רואה חסרונות... הנסיכים לא מאוד
נסיכיים, הם לא רומנטים-שרמנטים-חלקלקים כמו בסרטים. ואז אני
שואלת את עצמי - מה את רוצה?

כי מצד אחד - אני לא יכולה שלא להימשך לאידיאל שלי... מצד שני?
אין צד שני.
לא, יש. מצד שני צריך להתפשר. לא כל הבנים הם נסיכים ובטח אני,
בטח גם אני לא ממש נסיכה לרב האנשים.
אז מתפשרים? אז משאירים את הכל בצד והולכים עם מה שיש?
ומה קורה כשמגיע האידיאל הבלתי מושג?

אז אני לא יודעת אם צריך להתפשר או לא... עדיין לא החלטתי...
אומרים שכן, שזו דרכו של אדם. אבל אני - אני אף פעם לא אהבתי
להתפשר, בטח שלא את דרכו של אדם (היו שם אבנים עקומות
כאלה...).
אבל זאת לא הנקודה... רציתי לספר לכם אגדה. כי גם אם מתפשרים,
זה כיף לפעמים - להסתכל על הסיפור המושלם... לקוות לאחד כזה,
ואם אין עוד מה לקוות - פשוט להשוות ולגלות - שלכל אחד יש
סיפור מושלם כזה, במידה זו או אחרת... סיפור מושלם בשבילו.





העניין עצמו:
היא קמה בבוקר והסתכלה במראה. אפשר להוריד קצת משומני הצד, היא
חשבה אבל בסך הכול הייתה מרוצה.
העיניים שלה היו נפוחות מאתמול, אחרי ריב ארוך במיוחד עם אחותה
הגדולה. השיער השחור הגלי נח לה על הכתפיים והתגלגל לו כמעט עד
הטוסיק, העיניים שלה הסתכלו לעיניים של המראה עמוק אל תוך
האישונים.
היא העבירה את השיער מאחורי האזניים ואחר כך גם סידרה אותו כך
שרק קצוות אחדות מבצבצות וכולו אסוף למעלה בשתי ידיה. ככה היא
עמדה, בודקת איזה רושם משאירה כל תנוחה ותסרוקת. אחרי חמש דקות
של התעמלות מול המראה היא פשטה את הפיג'מה, לבשה בגדים תחתונים
ושוב נעמדה מול המראה. מלמטה אחותה קראה לה לאכול אז היא
התעשתה, הדליקה מוזיקה שתנעים את זמנה ונעמדה שוב, הפעם מול
הארון. אחרי שלבשה ופשטה מעליה שלוש חולצות, ושני זוגות
מחכנסיים, היא בחרה בחולצה כחולה כהה, קצת צמודה, עם מחשוף
מרומז ובמכנסיים קצרים מפוספסים בגווני שמנת וחאקי שמגיעים עד
הברך, בדיוק בגזרה הנמכרת ביותר בקאסטרו או זארה. לבחור נעליים
זאת לא הייתה בעיה - אולסטאר חצי בגוון מרווה. היא התאפרה קלות
- צללית, עיפרון, קצת סומק ושפתון נגד יובש - וירדה לאכול עם
אחותה.
היא שתתה את הקפה שלה בטעם וניל ושמעה איך אחותה מדברת בסלולרי
החדש שלה על עניינים של עבודה.
אחרי עשר דקות היא עלתה למעלה חזרה, צחצחה שיניים, חידשה את
השפתון, ענדה עגילים, סידרה את הצמידים, לקחה משקפי שמש, ארגנה
את תיק הג'נספורט הסגול שלה ליום הראשון ללימודים - ויצאה.





הוא בעט בשמיכה הסגולה ודפק על השעון המעורר, פעם אחת ואז גם
פעם שנייה. הוא הוריד את רגל שמאל מהמיטה ולפני שנגע ברצפה הוא
פתאום נזכר והחליף אותה ברגל ימין.
אחר כך הוא נעמד ולבש את מה שאמא הכינה לו אתמול על הכיסא.
דגמ"ח וחולצה בהירה עם הדפס של איזו חברת גלישה שהוא אפילו לא
מכיר.
הוא החליק אל תוך האוזיירס שלו, נעליים היו התחום היחיד שעניין
אותו מבחינת הלבשה, שם נייד (נוקיה ישן, אם אתם סקרנים) ומפתח
בכיס, צחצח שיניים וטס למטבח - שוקו ונשיקה לאמא שקראה אחריו
"איפה התיק?!" והוא צעק לה, כבר ברחוב, ש"ליום הראשון לא
צריך...!"





היא ירדה במורד הרחוב ועם כל צעד בדקה בחלונות הראווה אם יש
מישהו שבוחן אותה. היא הלכה בזהירות, כמעט עקב בצד אגודל ולא
שכחה להיראות נשית וחטובה. הג'נספורט היה תלוי פעם על כתף שמאל
ופעם על ימין, כדי לאזן אותן. לתלות אותו על שתיהן גרם לה
להרגיש כמו ילדה. שתי הידיים החזיקו אותו, כי לשים אותן בכיסים
או לשבור איתן ענפים (כמו שהייתה עושה כשהייתה קצת יותר קטנה)
נראה לה לא לעניין.
היא נפנפה את השיער מצד לצד ונעמדה במעבר החצייה. מסתכלת סביב
בזהירות, בוחנת את הקהל מסביבה שמחכה יחד איתה.





הוא עלה על אוטובוס (קו מס' 6) ונסע איתו עד לתיכון. בדרך הוא
קם פעמיים לאותה זקנה (שכנראה אהבה להחליף מקומות בזמן הנסיעה)
וחייך לשלוש בחורות.
הוא ירד מהדלת בקפיצה וכבר החליט שהולך להיות היום יום מעולה.
תוך כמה מטרים הוא ניצב מול השער ונכנס עם חיוך רחב וכיף
לשומר. הוא לא הכיר אף נפש חיה וזה היה היום הראשון שלו
ללימודים שם... אבל הוא הקרין כזה ביטחון שכל בני כיתתו בכלל
חשבו שהוא גדול מהם בשנה. הוא נראה די טוב - שיער חום קצר
וקוצים חפוזים, עיני זיקית שבאותו הבוקר היו ירוקות כהות עם
רמזים אפורים. החולצה שאמא קנתה ישבה עליו בול והבליטה שרירים,
לא גדולים, שנרכשו בקיץ, בעבודה במחסנים.
נדף ממנו ריח של מרכך כביסה - מתקתק אבל לא מעיק והוא ידע הכל
על סגולות החיוך. היה לו חיוך רחב ויפה שהוא רכש לו מזמן, בדרך
מלאכותית למדי, כשהיה בכיתה ח' ולמד להתחיל עם בנות.
הוא לא היה בתול, והיה די גאה בכך. אף פעם לא ממש הייתה לו
אהבה - הוא לא פסל את העניין, אבל גם... לא ציפה בכליון עיניים
לאחת. הוא חי לפי מה שיבוא יבוא והשתדל לנצל את הזמן.
התיישב, איך לא, ליד אחת הבנות היפות יותר בכיתה וחייך אליה
כמו שהוא ידע. היה לו כישרון כזה - לגרום לאנשים לחייך בלי
בעיה, והיא חייכה אליו בחזרה.





היא נכנסה בשער והלכה ישר לכיתה, שידעה את מיקומה עוד משנה
שעברה, בה למדה שם. במשך כל ההליכה היא העניקה רק תנודת ראש
אחת מהירה - לשתי חברות שעמדו ופטפטו עם איזה ערס. נכנסה
לכיתה, עם הראש מורם ומבט שאומר "תתרחקו". נשיקה מהירה לידיד
ותיק והיא תפסה את מקומה על ידו. הוא דיבר איתה קצת והחמיא על
התלבושת ומייד נכנסה המורה.





הוא יצא לשירותים כי הרגיש שהוא מתפוצץ, יותר מפאת חוסר
הפעילות של תאי המוח שלו מאשר השלפוחית הנפוחה במקצת. בדרך הוא
ספר את הבלטות, הכפיל אותן, שילש אותן וגם חילק אותן בארבע. על
הרצפה בשירותים של הבנים הוא מצא טבעת, דווקא של בחורה, עם
חריטה מבפנים "המלכה הילה".
חיוך ממזרי התפשט לו על הפנים והוא כבר הספיק לקשר את המילה
"מלכה" לכמה וכמה קונוטציות שכבר בטח עלו בשלב זה גם בכם. הוא
תהה מי זאת הילה, שנותנת לתכשיטים שלה להתגלגל ככה בשירותי
גברים. אחרי כמה דקות של בהייה באוויר הוא כבר ראה והכיר אותה
לפרטי פרטים: שיער בלונדיני חלק וחזה ענקי, בטן שרירית וחיוך
מלאכי... הצטרפו גם סצינות שונות כמו איך היא יורדת לו ולכמה
חברים במיומנות ולא בפעם הראשונה, איך לא - בשירותי הבנים.





היא ארזה את הדברים וחילקה נשיקות-נימוס אחרונות, תוך כדי שהיא
מסכמת לעצמה את היום הראשון ללימודים כהצלחה: אף אחד לא רב
איתה או הציק לה, היא לא הסתכסכה עם אף מורה, התלבושת שלה
קיבלה מחמאה ואף ערס לא ניסה להתחיל איתה. היא יצאה מהכיתה
ונתקלה בפנים מדושנות עונג, חדשות בסביבה, גבוהות ממנה כדי חצי
ראש. הפה של הפנים נפתח לחיוך רחב - חיוך סמיילי אידיוטי, ככה
היא קראה לחיוכים כאלה בינה לבין עצמה. והשפתיים שאלו בקול
שהשתדל להיות עמוק "סליחה, אני... מחפש את הילה?"





הוא גלגל את הטבעת ביד והיה קצת מופתע לגלות שהיא בכלל לא
בלונדינית וגם החזה שלה בינוני למדי. היא נראתה לו מרוחקת
וקרה, למרות שהוא דפק לה את אחד החיוכים הכי רחבים והכי גדולים
שלו.
הוא פתח את היד והראה לה את הטבעת, "שלך?". הוא קיווה, לא,
אפילו ציפה - לקבל איזה חיוך, הכרת תודה.





היא לקחה את הטבעת וסרקה אותו מלמטה למעלה ובחזרה. הוא לא נראה
לה טיפוסי לסביבה, אחרי הכל - הוא לא לבש פומה. היא הבינה שהוא
כנראה קטן בשנה, אם לא ראתה אותו עד אז במסדרונות. אמרה תודה
קרירה והלכה, טומנת את הטבעת עמוק בכיסה. היא לא רצתה להיזכר
בהיסטוריה שלה, של הטבעת הזאת. לא באיך ניתנה ולא בכמה אהבה,
היא העדיפה... אבל נזכרה בעל כורחה. הפנים של עידו עלו לה בראש
מיידית וכמה דמעות חמקו עוד לפני שהיא הספיקה להסתיר חצי
מהפנים במשקפי השמש שלה. היא כל כך אהבה אותו, אהבה אותו עם כל
הלב, אהבה כמו שלא הרשתה לעצמה לאהוב אף פעם מאז. הוא הבטיח
שיישאר איתה לנצח, הוא הבטיח לה שמיים, קנה לה כל כך הרבה
דברים... תכשיטים, טבעות, הפתעות קטנות ורומנטיות. תמיד קרא לה
מלכה, אמר שהיא הכי יפה בעולם, שבטח יש לה דם כחול. הטבעת הזאת
הייתה הטבעת האחרונה שהוא קנה לה. הוא אמר לה שזאת טבעת
מיוחדת, טבעת עם הקדשה - כי הוא כל כך אוהב אותה. אמר שזאת
תהיה טבעת ה"כמו אירוסין" שלהם. טבעת שתאחד אותם לפחות עד
שיגדלו מספיק כדי לחשוב על נישואין. היא אהבה את הטבעת נורא,
תמיד הלכה איתה, תמיד צמודה אליה. השוויצה בה לכל החברות, טבעת
מזהב לבן, טהור, עם הקדשה - במיוחד בשבילה. אחרי שבוע היא שכבה
איתו, בפעם הראשונה איתו ובפעם הראשונה בכלל. זה היה כל כך
טהור ויפה, הלילה הזה. הוא הכין אווירה מדהימה, בישל הכל לקראת
המאורע ואפילו קנה קטורת ונרות.
אחרי עוד שבוע הם "נפרדו".
היא לא הייתה מספיק בשבילו, הוא חייב לחפש במקומות אחרים, הוא
כבר עוד מעט מתגייס, הוא חייב לחיות את החיים, הוא לא יכול
להתחייב למישהי אחת בגיל כל כך צעיר.
עכשיו היא נזכרת איך הטבעת הגיעה לשירותי הגברים... היא זרקה
אותה עליו - "מצידי תטביע אותה בשירותים!"





הוא עמד המום.
הוא הסתובב אחריה אחרי כמה שניות של הלם וראה דמעה, שהוסתרה
מייד במשקפי שמש מבריקות - מהסוג שמראה רק השתקפות ולא את
העיניים. הוא רץ אחריה ועצר אותה. אמר לה שהוא לא התכוון לפגוע
בה ושאל אותה מה קרה. היא קראה לו חמוד והוא הרגיש כל כך טוב
שבטעות ברח לו חיוך לא מתוכנן.





היא הסתכלה על החיוך הזה, עד שהוא הסמיק ונעלם.
הוא שאל אם היא רוצה ללכת אולי לאנשהו והיא קצת היססה אבל בסוף
חייכה חזרה לאות כן.





הוא הרגיש כל כך מסופק, ששוב ברח לו חיוך לא מתוכנן. והוא שוב
הסמיק, כי לכזאת כמות של חיוכים בלתי מתוכננים הוא בכלל לא היה
רגיל.



הם נשארו ביחד די הרבה זמן, אני לא יודעת אם זה בחודשים או
שנים, אבל די הרבה זמן.

ולחשוב שזה מה שהקסים אותה כל כך.... בסך הכול חיוך לא
מתוכנן.








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"צייר לי
חרגול..."


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/10/06 22:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דני לירן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה