"החיים", כך אומרים, "הם לא זין, הם כל הזמן קשים". אנחנו
ובלבד אנחנו,הם אלה שהופכים אותם קשים ומסובכים, אנחנו ובלבד
אנחנו, הם אלה שאיננו שוקלים, פועלים אימפולסיבית ומשלמים את
המחיר, משלמים בגדול.

אני יונית. גבוהה, תמירה, קצת קילוגרמים מיותרים פה ושם, אבל
סך הכול מרוצה מעצמי. בדרך כלל אופטימית, לפעמים חסרת תקנה.
כמו שאומרים בתוכניות הטלוויזיה הטיפשיות: אופטימית, בעלת חוש
הומור.
הרפתקנית? אולי במידה מסוימת. אבל האם לא כולנו הרפתקנים בשלב
זה או אחר בחיינו?
נישאתי צעירה למדי ולאחר 15 שנות נישואין, ברובן עקרות,
התגרשתי, כשנה לאחר מכן הכרתי את רון.
רון הוא קיבוצניק. לא מהטיפוסים שנראים כמו רפתנים כל הזמן.
משכיל ובעל ידע כמעט בכל נושא. קורא המון. גבוה, שיער שחור
וסמיך ועיניים אפורות שיכולות להביע (כשהוא רוצה), המון.

אני כבר הרבה, הרבה זמן בקשר עם רון. למען האמת תשע שנים
תמימות. גרים יחד כבר הרבה זמן. אז מה לומר...זה בסדר
אבל....היה יכול להיות בינינו עוד משהו פרט לשגרה המנוונת.
אצלנו, משבר שבע השנים המפורסם, כבר מזמן עבר ושקענו בשגרה של
אין מגע.

רון, החבר שלי הוא בסדר. חכם ומתוק ומתחשב אבל לפעמים גם אטום
כל כך אלי. לא מבינה איך באותו אדם יכולים להתגלם הפכים כל כך
קיצוניים. או שמא אני היא זו שגורמת לאותם הפכים, לאותם קוצים
לצאת. איני יודעת וזה באמת לא כל כך חשוב. אני היא אני ולא
אוכל לשנות את מה שהוטבע בתוכי בשנות חיי. אבל, אני זקוקה
ליותר. זקוקה לפרפרים בבטן לפני כל פגישה, זקוקה להיות מאוהבת
כל הזמן, זקוקה לחכות לו בערב, להיות נערצת ולהעריץ אותו.
יודעת בראש שהתאהבות היא משהו לגמרי חולף אבל בלב, בלב רוצה
להיות כל הזמן מאוהבת.
כן אני אוהבת אותו, אפשר לומר, אולי רגילה, יהיה יותר נכון
ואני שם כי זה נוח ונעים. אבל....

המין בינינו, איך לומר, גם הוא כבר לא משהו. איך אומרת נועה
חברתי הטובה: "הצטרפת למועדון הסיבוב. שני סיבובים על הפטמות,
להיכנס לצאת ואז הוא מסתובב עם הגב אליך. ואז אפוא אנחנו?"
"אנחנו עם החלומות" אני עונה לה.

חלומות ופנטזיות בלילות. על ה"אביר" הכביר. יפה התואר
והנפש.....

לשוט על נהר בסירת משוטים ממש כמו ג'רום ק. ג'רום. לשכב בתחתית
ולבהות בשמים הכחולים, לשמוע את פכפוך המים, לראות את הבהקי
האור המשתקפים מהגלים הקטנים ואת רחש הקנה הנד ברוח על הגדה.
אבל מעל לכל לחוש את נכחותו של אותו אביר כביר, מלטף את ידי,
לשמוע את צליל קולו ולחלום...

רק שאני יודעת שאלה הם רק חלומות. ומטבעם, חלומות כמעט אף פעם,
אף פעם, אינם מתגשמים.....

ליום הולדתי האחרון, רון קנה לי מחשב. מאותו יום בו החלה קופסת
המתכת הזו לזמזם בבית, החלפתי את הנהר בגלישה. גלישה באינטרנט.
במהרה מצאתי עצמי מצ'וטטת, מדברת, מחפשת ובסופו של דבר מגיעה
לאותן תוכנות מסרים מיידים שבאמצעותן אפשר לנהל כמעט שיחה פנים
אל פנים. רק שבאמת היא אינה בדיוק כך...

פגשתי וירטואלית בכל מיני טיפוסים. בקצרים במילים, ברדודים,
בנשואים שמחפשים סטוצים, ברגישים ובמאצ'ואים, אבל לאף אחד מהם
לא התחברתי. שיחה מהשפה לחוץ, העברת עוד ערב במקום לשוחח עם
רון. במקום לרבוץ מול קוטלת החיים  המשותפים - הטלוויזיה.

אבל, דבר אחד כן קרה כתוצאה מהימצאות המכשיר הארור הזה. מעבר
לריחוק שהיה כבר קיים בינינו, תוצאת השגרה, התחלתי להתרחק מרון
עוד ועוד. שיחותינו הפכו כמעט לנהימות, קצרות לקוניות והחומה
הלכה וגבהה והתהום הלכה והעמיקה.

ערב אחד פגשתי באינטרנט את יונתן. מצחיק יונתן ויונית. מהרגע
הראשון היה בינינו קליק. קליק מדליק. כאילו שאנחנו נפש תאומה,
אומרים אותם דברים, מתכוונים לאותן מחשבות, רוצים אותם חלומות
שיתגשמו, אוהבים את אותה מוזיקה. עוקצים האחד את השנייה
ומחליפים מהלומות מילוליות מתחכמות. התחלנו לדבר, שעות,
בלילות. בתחילה רק באמצעות המחשב מאחורי חסות וכסות המסכה
האנונימית הזו. ואני הכמהה לבן  שיח, נפלתי לבור הדביק הזה כמו
זבוב לתוך צנצנת ריבה.

יונתן, כפי שתיאר עצמו בעיני וכפי שהצטייר לי, הוא גבוה, עיניו
כחולות, שערו בהיר, חיוכו שובה לב. דומה עד כאב לאותו
אביר......

כששמעתי את קולו העשיר, המלטף, בפעם הראשונה בטלפון, חשתי את
הלמות ליבי את סערת חושי.  במהרה מצאנו עצמנו משוחחים שעות
בטלפון אל תוך הלילה. כמובן רק באותם ערבים בהם לא שהה רון
בבית. משוחחים שיחות חטופות לעבודה בסלולארי, ממצים כל רגע
גנוב. ואני, לפתע, מצאתי עצמי מאוהבת באדם רחוק המצוי מעברו
השני של תיל נחושת. אדם שרק את תמונתו המטושטשת ראיתי על מסך
המחשב ורק את קולו החמים והמלטף שמעתי. קול שבכל פעם שהתנגן
באוזני גרם לכמה מקומות בגופי להגיב תגובות ששנים לא הרגשתי
כמותן. קול שגרם לי לכמיה להיות בזרועותיו, לחוש אותו, לרצות
אותו, להיות איתו.

רציתי לפגוש אותו. לראות מי האיש הזה שכל כך זעזע את אמות
הסיפים של חיי. אבל כל פעם שכבר קבענו קרה משהו שמנע את קיום
הפגישה. פעם אני לא יכולתי לפגוש אותו, לאחר שכבר קבענו, פעם
הוא שינה דעתו ברגע האחרון ופעם לי הייתה תאונת דרכים קלה בדרך
לפגישה איתו שמנעה את קיומה. התעלמתי מכל הסימנים האלה, עיוורת
לאיתותים של הגורל מתעלמת מתחושות הבטן דוחקת אותן עמוק, עמוק
מתחת לכל כדי שלא תצצנה החוצה.

שבועות רבים התחבטתי בין שינה לערות, חולמת עליו בלילות, מה
שכמובן לא הועיל כלל לקשר הרעוע ממילא ביני לבין רון. המחשבה
לקום ולעזוב אותו קיננה במוחי זמן רב ולא הודיתי בקיומה, לא
רציתי להכיר בה. לא רציתי לשמוע בקול האינטואיציה. ובסופו של
דבר ביקשתי לדבר איתו.

"אני רוצה להיפרד" אמרתי לו כשישבנו לדבר. פניו הלבינו וראיתי
איך הוא בולע את הרוק, מרוויח זמן, חושב על תשובה.
"הכרת מישהו אחר" אמר.
"לא, לא בדיוק", וסיפרתי את כל הסיפור והוספתי בסוף:
"הקשר שלנו ממילא כבר קרוב לסיום ואנו כבר מקבלים האחד את
השנייה כמובנים מאליהם. אני חושבת שבלי שום קשר במוקדם או
מאוחר זה היה קורה".
"ואת לא חושבת שעברנו מספיק יחד כדי לנסות לאחות את מה שיש
בינינו?" שאל וקולו  רועד, קרוב לבכי.

וכך יצא רון מחיי. כלומר, זה לא היה פשוט וזה לקח עוד זמן
והרבה בכי, אבל בסופו של דבר הוא ארז את חפציו ויצא. ברקע,
חשבתי כל הזמן על יונתן, עלינו יחד,אחר כך, צועדים לעבר
השקיעה.

כשהחל התהליך ליציאת רון מהבית, הגברתי את הלחץ על יונתן
להיפגש. כמהה יותר ויותר, אוהבת אותו יותר ויותר. בסופו של דבר
נעתר לי וקבענו להיפגש.

איך לומר, כשהנחתי את שפופרת הטלפון, חשתי איך ליבי קופץ מחזי
מהתרגשות, איך פני לוהטות מסומק, איך גופי מצפה לפגישה.

איני רוצה לחשוב ולזכור את הימים והשעות עד לפגישה, גם לא את
ההכנות הנפשיות.

היום המצופה הגיע ופגשתי אותו.

הכול היה כמו שציפיתי. הוא נראה בדיוק כמו בתמונה, ומיד נמשכתי
אליו כמהה אליו יותר. שוחחנו זמן מה עד שאמר:
"תיראי, לא רוצה שתפתחי צפיות, אבל זה לא בדיוק מה שחשבתי"...

וכך הסתיים הרומן הווירטואלי הראשון שלי כשאני קרחת מכאן
ומכאן.

החיים הם רק מה שאנחנו עושים אותם......