הצלצול שבקע ממכשיר הטלפון קטע אותי באמצע קיצוץ הירקות לסלט
של ארוחת הערב. "את חייבת לעזור לי", נשמע קולה הלחוץ של כלתי
מעברו השני של הקו, "אנחנו תקועים בפקק וצריך להוציא את תמר
ממסיבת יום הולדת".
"אין בעיות", מיהרתי להרגיעה, "איפה היא נמצאת?"
"אצל דנה, דנה זילבר."
"דנה?" שאלתי.
"נו, זאת הילדה שאני לא אוהבת, זאת שסיפרתי לך עליה."
"זאת שאת לא רוצה שתמר תשחק אתה?" הקשיתי.
"כן", השיבה כלתי, "היא הזמינה את כל הכיתה ותמר בשום אופן לא
הסכימה לוותר".
קראתי לבעלי שיסיים את הכנת הסלט ויצאתי למילוי המשימה שהוטלה
עליי. כאשר החניתי את מכוניתי ברחוב השקט כבר שמעתי מרחוק את
מצהלות הילדים ששיחקו על הדשא הסמוך לביתה של משפחת זילבר.
תמר, נכדתי תכולת העיניים, ניגשה אליי בריצה. "סבתא, סבתא,
אני רוצה להישאר עוד קצת!" קראה, "המסיבה עוד לא נגמרה".
בראותי עד כמה היא להוטה להמשיך במשחקיה, הסכמתי לחכות עוד
מעט. התיישבתי על גדר האבנים הנמוכה והתבוננתי בדנה, ילדה
גבוהה ושופעת ביטחון עצמי, שניהלה את המשחק ביד רמה.
בילדותי, גם לי הייתה חברה שהוריי לא אהבו. שמה היה אילנה.
היא הגיעה מפולין הישר לבית ספרי כשהיינו בכיתה ג' או ד'. היו
לה עיניים גדולות וכחולות, שיער ישר בצבע הקש וצחוק מתגלגל.
אני תמיד מופתעת כשאני חושבת על הסיבות שהתחברנו, כי היינו
מאוד שונות זו מזו.
בדברים מעטים היינו דומות: שתינו היינו בנות יחידות להורינו
ולשתינו היו עיניים כחולות. השיער, לעומת זאת, היה שונה:
שיערי היה חום ומתולתל ולאילנה היה שיער בלונדי וחלק.
להורי אילנה הייתה חנות אשר בה בילו את מרבית שעות היום ולכן
הייתה היא חופשייה בשעות אחר הצהריים לעשות ככל העולה על
רוחה.
אני כמעט אף פעם לא הייתי לבד בבית. אבי היה רופא שיניים ואמי
סייעה לו. הקליניקה שלהם הייתה בבית. תמיד הייתה עליי עין
פקוחה ונדרשתי לדווח להוריי לאן אני יוצאת ומתי אשוב.
אני הייתי תלמידה מצטיינת ואהובה על המורים. אילנה, לעומת
זאת, הייתה תלמידה גרועה. המורים הרבו לכעוס עליה והיומן שלה
היה מלא בהערות. היא לא התרגשה מהן, לא טרחה כלל להראותן
להוריה והייתה חותמת עליהן בעצמה. הייתה לה חכמת חיים והיא
הייתה נועזת וחצופה. אני הייתי שקטה ומנומסת.
בסתר לבנו התהדרה כל אחת מאתנו בעובדה שיש לה חברה קרובה שכל
כך שונה ממנה...
כשהיינו שתינו בכיתה ח', החליטה אילנה שהגיע הזמן לעשן
סיגריה. "כל הבנים כבר התנסו", שידלה אותי, "למה שגם אנחנו לא
ננסה?"
למראה היסוסיי המשיכה: "אין לך מה לפחד, אף אחד לא ידע".
התרגשתי מן ההרפתקה הצפויה, מהסכנה שניתפס, וגם מהמעשה עצמו
שהעיד על בגרות כביכול. הנהנתי בראשי לאות הסכמה ואילנה הייתה
מרוצה. למחרת כבר הכריזה שיש בידה קופסת סיגריות והובילה אותי
בביטחון לאחת החצרות הריקות בשכונה. במיומנות מפתיעה הדליקה
לשתינו את הסיגריות. בלבי התעורר חשד שאין זו הפעם הראשונה
שלה, אך הדחקתי אותו. כעבור דקות אחדות, ראתה מרחוק מכר
מתקרב. מיד כיבתה בזריזות את הסיגריה בעוד אני נחנקת מן העשן
ומתקשה לדרוך בסנדלי על הסיגריה הבוערת.
בשובנו לביתה של אילנה, שטפנו היטב את ידינו במים וסבון,
צחצחנו שיניים והתזנו על עצמנו בושם מבקבוק מצועצע שניצב ליד
המראה בחדר השינה של ההורים הפולנים. "אל תדאגי", הרגיעה אותי
אילנה, "אף אחד לא ירגיש שעישנת".
באותה תקופה דיבורים על מין בבתים היו בבחינת טאבו מוחלט.
הפעם היחידה שבה הופר טאבו זה הייתה שיחת האחות עם בנות כיתה
ו'. ההתרגשות והלחשושים שליוו את השיחה המפורסמת היו משותפים
לבנים ולבנות גם יחד.
כדי לענות על הצורך, החלו לצאת לשוק חוברות מין שעל שעריהן
התנוססו תמונות נועזות. אילנה החליטה שאנחנו חייבות להשיג את
החוברות הללו. את עשר הלירות הדרושות לקניית החוברת השיגה
בדרכים משלה. למוכר העיתונים שבפינת הרחוב סיפרה שהיא צריכה
חוברת עבור אחיה החייל שחזר לחופשה. המוכר הכיר את אילנה וידע
היטב שהיא בת יחידה להוריה, אולם כנראה שהפיתוי להרוויח כמה
לירות גבר עליו והוא הושיט לה את החוברת המבוקשת.
בצהלות שמחה דהרה אילנה לביתה, שם חיכיתי לה אני. לקריאה
המסקרנת בחוברת הזמנו עוד שתי חברות. כולנו התפעלנו מן התעוזה
של אילנה, הרבה יותר מאשר מן הקריאה בחוברת עצמה...
אהבתי את ביתה של אילנה. הוא היה קטן בהרבה מזה שלי ודחוס
בחפצים יפים ועדינים שהביאו ההורים מביתם שבוורשה. היו בו
בובות חרסינה קטנות וצבעוניות הניצבות על גבי מפיות תחרה
מעומלנות, סרוויסים מסודרים בתוך ויטרינה ופרחים מלאכותיים
באגרטל מוזהב.
אביה של אילנה היה מבוגר בשנים רבות מאמה. הוא היה ניצול שואה
שאיבד את אשתו ואת בנו התינוק באושוויץ. לאחר השחרור הכיר
נערה יהודיה צעירה שהתחבאה אצל משפחה פולנית בכפר תמורת
תכשיטים יקרים שקיבלו הם מהוריה. הם נישאו וכעבור זמן קצר
נולדה אילנה. החיים תחת המשטר הקומוניסטי היו קשים, ועל כן,
בהזדמנות הראשונה שנקרתה על דרכם, עלו ארצה. כל מעייניהם היו
נתונים לבעיות הפרנסה והם סמכו על בתם שתדע להסתדר ברוב שעות
היום בעצמה.
אמה של אילנה חיבבה אותי מאוד. לפעמים הייתה נותנת לי במתנה
בובה קטנה או בקבוקון בושם זעיר. העברית לא הייתה שגורה בפיה
ועל כן הסתפקה בחיוך ובליטוף צמותיי החומות.
הוריי לא אהבו את אילנה. הם זיהו בה את התכונות ההפוכות לשלי
וחששו מהשפעתה הרעה עליי. בכל הזדמנות רמזו שמוטב לי למצוא
חברה טובה יותר ממנה. הרמזים נפלו על אוזניים ערלות אך יצרו
תחושה של אי-נוחות בינינו.
אני הייתי חברה בתנועת נוער והשתתפתי בפעולות פעמיים בשבוע.
אילנה נהגה לומר שמה שעושים בפעולות אלו הן "שטויות במיץ
עגבניות" ולעומת זאת "הרבה יותר כיף להיות בחברה סלונית,
לגרוב גרבי ניילון ולהשתתף במסיבות ריקודים" (דברים שהיו
אסורים בתכלית על חברי תנועות הנוער!). במשך חודשים ארוכים
ניסתה אילנה, ללא הצלחה, לשכנע אותי להצטרף אליה למסיבות
הסלוניות.
כשהיינו באמצע כיתה ט', הכירה אילנה חבורת בחורים מבוגרים
ממנה בשנים אחדות והחלה לבקר במסיבותיהם. בראש החבורה עמד
בחור יפה תואר ממשפחה מפורסמת בעיר. ביתו המפואר ניצב מחוץ
לעיר ואפפה אותו הילת מסתורין. באחד הימים החליט לערוך מסיבת
ריקודים גדולה בביתו והפגיע באילנה להביא אתה חברה למסיבה זו.
אילנה עמלה קשה לשכנע אותי לקבל את ההזמנה.
ההזדמנות להציץ לבית המיוחד שדובר בו רבות בעיר, קסמה לי.
החלטתי שלא יקרה שום אסון אם, לערב אחד בלבד, אבגוד בערכי
התנועה. להוריי אמרתי שאני הולכת למסיבה אצל אילנה.
המסיבה הייתה רבת משתתפים וסוערת אך מאכזבת עבור שתינו. היינו
הצעירות ביותר במקום והרגשנו די זנוחות. פרט לשניים-שלושה
ריקודים שאליהן הזמין אותנו בעל הבית, ישבנו רוב הזמן בצד. לא
רקדנו ולא שוחחנו עם איש. לעזוב לא יכולנו, מאחר שהיינו
תלויות בהסעה העירה.
חזרתי הביתה בשעות הקטנות של הלילה. נכנסתי על קצות האצבעות,
משתדלת לא להעיר את ההורים. כאשר התעוררתי, למחרת, שמעתי אותם
משוחחים במטבח.
"עפרה, בואי הנה", קרא אבי בקול תקיף ומבשר רעות.
"איפה היית אתמול?" ירה את שאלתו מיד כשהתייצבתי במטבח,
בפיג'מה לגופי.
"במסיבה", עניתי בקול מתנצל, "הרי אמרתי לכם".
"אני יודע", המשיך אבי ללחוץ, "אבל איפה הייתה המסיבה?"
"אצל אילנה", השבתי בחצי קול.
הסטירה שנחתה על לחיי בעוצמה רבה מצאה אותי בלתי מוכנה
לחלוטין. נרתעתי לאחור והנחתי את ידי על הלחי שכבר האדימה
והתלהטה.
"לא הייתה שום מסיבה אצל אילנה", התערבה אמי בטון פסקני,
"אנחנו יודעים בדיוק איפה היית!"
פרצתי בבכי קולני ולא השבתי דבר.
"תקשיבי לי טוב", אמר אבי כשהוא תופס בסנטרי ומרים אותו, "אני
לא רוצה יותר לראות אותך עם אילנה. החברות שלכן נגמרה. אוי
ואבוי לך אם אשמע שהלכת עוד הפעם אליה!"
השתחררתי מאחיזתו ונמלטתי בוכייה לחדרי. ידעתי שהפעם זה
רציני. הייתה זו הפעם הראשונה והיחידה שאבי הכה אותי.
לאחר שהוריי אסרו עליי להיפגש עם אילנה, נסגרתי יומיים בחדרי.
בכיתי ולא רציתי לאכול. הרגשתי כאילו חרב עליי עולמי, לא
פחות! כל כך חששתי מנחת זרועו של אבי, עד שלא העזתי יותר לבקר
בביתה של אילנה. לא יכולתי להסתיר מפניה את האיסור החמור של
הוריי ובאופן טבעי התרופפו הקשרים בינינו.
בסוף שנת הלימודים קיבלה אילנה תעודה ששידרה "עולה כיתה אך לא
בבית ספרנו". הייתה זו סופה של החברות בינינו. כל אחת פנתה
לדרכה וכמעט שלא התראינו, אף שהמשכנו לגור באותה העיר. מפי
השמועה למדתי שהיא נישאה בגיל צעיר, ילדה בת יחידה ולאחר שנים
לא רבות התגרשה.
הייתי כל כך שקועה במחשבות ובזיכרונות ולא שמתי לב שקולות
המשחק נדמו. מרבית הילדים כבר הלכו הביתה. רק תמר, נכדתי,
ועוד שתי בנות נותרו לשבת בקצה הדשא וצפו בדנה הפותחת את
מתנות יום ההולדת שלה. הן נראו עליזות ומאושרות. כלום תהיה
כאן מהדורה חדשה של חברות שההורים קטעוה, תהיתי בלבי.