[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אנטואן א. פלרי
/
כיבוי אורות

"עזוב, תן לו, הוא במילא לא זוכר שום דבר", אמר הרב-פקד לשוטר
שעמד לצידו והניח את ידו על כתפו של השוטר המודאג. וכאילו
הבין את מבטו של עמיתו, הוסיף בקול מרגיע: "זה בסדר, הוא על
תרופות."



בטני חבושה כולה, בשתי ידיי אני אוחז קביים, על שמאלי נותר
עדיין צמיד בית-החולים. אני מנסה ללכת אט-אט בתוך ביתי, פוסע
בין הבזקי כאב מבטני הפצועה, משתדל שלא לפתוח את התפרים
הטריים. ביקשתי להגיע לכאן בהקדם האפשרי, כמעט מיד לאחר
שהסתיים הניתוח. הבית עדיין שרץ כולו שוטרים שעסקו בהכנות
האחרונות לפני עזיבה סופית של המקום, בודקים אם הם לא שכחו
דבר.
בצעדים קטנים עליתי במדרגות אל עבר הקומה השנייה, תלשתי מעל
המעקה את הסרט האדום שכתוב עליו "משטרה", מבחינתי הבית שלי
כבר אינו זירת פשע. ניגשתי אל הדלת וסובבתי את הידית, נכנסתי
אל החדר ודמעות עלו בעיניי, גרוני נחנק. הבטתי מסביבי, בחדר
שרר אי-סדר נורא. הבובות שעל השידה כבר לא היו מסודרות כבעבר,
הן פשוט היו זרוקות על השידה, פניה של זו לכאן ושל השנייה
לשם, חלקן אפילו מצאו את עצמן זרוקות על הרצפה. הבטתי בתמונה
הגדולה של "היפה והחיה" שנחה באלכסון על הקיר שלצידי, זגוגיתה
מנופצת ורסיסיה עדיין על השטיח. נזכרתי איך היא פחדה בתחילה
לישון בחדר כשהתמונה הייתה תלויה לידה, שיניו הגדולות ומראהו
הפראי של החיה הפחידו אותה. אך עם הזמן היא החלה להתרגל
לנוכחותו, ולאחר כמה צפיות בסרט היא אפילו אהבה אותו וחיכתה
בקוצר רוח שינשק כבר את בל היפה.
הרב-פקד הגיע ועמד מאחוריי, מניח את ידו על כתפי בעדינות.
"אני מקווה שזה לא קשה לך מדי", אמר.
"אני בסדר."
"הזירה שונה קצת מאז אותו לילה. כמו שאתה רואה ניקינו קצת את
כתמי הדם ואספנו כמה ראיות. שם למשל הייתה מונחת סכין מטבח
גדולה מגואלת כולה בדם", אמר הרב-פקד והורה באצבעו על פינת
החדר.
"בשביל מה לו סכין מטבח? היה לו אקדח, הוא ירה בי באקדח!"
"את בתך הוא רצח בעזרת סכין", אמר הרב-פקד והשפיל מבטו.
"בן-זונה!" זעקתי, "המנוול היה חייב לרצוח אותה עם סכין! היא
רק ילדה בת שש והוא התעלל בה כך! רצה להרוג אותה לאט
הבן-זונה!" עיניי התמלאו דמעות. הכיתי בקב הימני על הרצפה
בעוצמה. "רק אל תגיד לי שהוא אנס אותה... רק אל תגיד לי שהוא
אנס אותה!" זעקתי לו.
"הוא לא אנס אותה, זו לא הייתה המטרה שלו, הוא היה מחבל."
"בן-זונה מטונף! חיסלתם אותו, נכון? חיסלתם אותו!"
"כן, הכוח שהגיע למקום פתח באש וחיסל אותו מיד."
"יופי! שיירקב בגהנום הבן-זונה הזה!"
"אני חושב שאני אשאיר אותך כאן לבד לעת-עתה", אמר הרב-פקד
ויצא מן החדר.
שתקתי, אפילו לא הפניתי אליו את מבטי.
אני לא זוכר דבר מאותו ערב, אני רק זוכר שנכנסנו שנינו לחדר,
כבר בחרנו סיפור להקריא לה לפני השינה, ואז שמעתי רעש מהקומה
התחתונה, כך היה נדמה לי, הסתובבתי לאחור והוא ירה לי ישר
בבטן. איבדתי את ההכרה מיד, אפילו את הפנים שלו לא ראיתי.
הסתובבתי לאט בחדר, מנסה לדמיין את המהומה שהתרחשה. על השטיח
הלבן היו עדיין כמה כתמים של דם. מתחת למיטה שלה היה סימן
לכתם אחד די גדול, שם כנראה הוא פצע אותה, הוא כנראה הוציא
אותה משם ורצח אותה במרכז החדר לפי הכתם הגדול שנמצא שם על
השטיח. היא בוודאי התחבאה ממנו, תמיד כאשר היא פחדה היא
הסתתרה מתחת למיטה שלה. העליתי בזיכרוני לילה אחד של סופת
ברקים לפני בערך שנה וחצי.
"אבא, נראה לי שאלוהים כועס", היא אמרה לי בעודה מסתתרת מתחת
למיטה, קווצות שיער אחדות סתורות על עיני הדבש הבוהקות שלה.
"לא, חמודה, הוא לא כועס. הוא קצת מצונן, זה הכל."
"אם הוא מצונן למה הוא מוריד גשם? יהיה לו קר."
"כי הוא יודע שאנחנו צריכים גשם, אז הוא מוריד לנו ולצמחים
גשם - כדי שלא נמות."
"אז אלוהים הוא טוב, נכון אבא? כי אם הוא מוכן להיות חולה כדי
להוריד לנו גשם אז הוא טוב."
"כן, מתוקה, אלוהים הוא טוב."
הושטתי לה את ידי והיא אחזה בה בכף ידה הקטנה ויצאה ממקום
מסתורה. חיבקתי אותה חזק, הזזתי את הפוני החמוד שלה הצידה
ונישקתי אותה על מצחה. לא האמנתי באותו רגע שיבוא יום שבו לא
אוכל לעשות זאת שוב לעולם.
אחד השוטרים נכנס לחדר והרים מהרצפה בובת דובי מחויכת שכאילו
אינה ערה למקום שבו היא נמצאת ולזוועה שמקיפה אותה מכל עבר.
"אנחנו צריכים את זה", הוא אמר בקול מגמגם.
"רק תחזירו אחר-כך את כל מה שלקחתם."
"כמובן", הוא אמר ויצא במהירות מהחדר. גם הבובה הקטנה הזו
העלתה לי זיכרון מאחד הימים המאושרים בחברתה של בתי.
"אבא, איזה צבע יש לדובים?" היא שאלה וסקרנות עלתה בעיניה.
תמיד היה בה צמא שכזה לידע, תמיד ניסתה לחקור ולדעת הכל,
ותמיד היה אפשר להרגיש זאת במבטה בעת ששאלה שאלה.
"שחור וחום," עניתי, "חוץ מדובי קוטב שהם בצבע לבן."
"וזהו? אין להם יותר צבעים?"
"לא, זה מה שיש."
"מסכנים... אבא, לדובי שאתה תקנה לי תהיה פרווה ורודה, טוב?
אני רוצה שהדובי שאתה תקנה לי יהיה הכי מיוחד בעולם!"
לא חשבתי שיהיה לי כל-כך קשה לעמוד בחדר הזה, את כל-כולי
הייתי נותן כדי להחזיק אותה בידי שוב. הכל הייתי נותן כדי
להכין לה שוב את הסנדוויץ' שהיא הכי אוהבת - גבינה צהובה עם
פרוסה אחת של עגבניה, להכניס אותו לתיק הקטנטן שלה, התיק
הצהוב בצורה של טוויטי, לאחוז בידה שוב ולקחת אותה לגן. החדר
הזה העלה בי אין-ספור זיכרונות, וכל זיכרון כאב וצרב משום
שידעתי שלא ייווצרו זיכרונות חדשים שוב לעולם, מעתה בתי היא
רק זיכרון. איני יכול לחיות בלעדיה, האושר היחיד בחיי, כיצד
אחיה בלעדיה?
נזכרתי בעוד לילה קשה מנשוא בחיי, אותו לילה מקולל שבו הודיעו
לי שאשתי נהרגה בתאונת-דרכים.
"אבא, למה אתה בוכה?" היא שאלה אותי ותמימותה מציפה את החדר,
"זה בגלל שאני לא אכלתי את האוכל שהכנת? הנה, אני אוכלת! אני
אוכלת הכל! אתה רואה אבא? אני ילדה גדולה! אפילו את הירקות
אני אוכל! שום-דבר לא יישאר בצלחת! אל תבכה... תפסיק לבכות,
אבא, למה אתה בוכה? אני מבטיחה - אני לא אוכל יותר ממתקים
לפני האוכל, ואני אכנס לאמבטיה בלי ויכוחים, ואלך לישון בזמן,
אבא אני מבטיחה! אני מבטיחה, אני אהיה ילדה טובה! רק אל תבכה,
אל תבכה אבא..."
ואז, כשאגרתי את הכוחות העל-אנושיים הללו, ואיני יודע כיצד
עשיתי זאת ומהיכן מצאתי את האומץ, אמרתי לה מדוע אני בוכה.
וכך ישבנו שנינו על הספה, ממררים בבכי, ואני מחבק אותה
חזק-חזק, מצמיד אותה לקרבי, וראשי מונח על ראשה ודמעותינו
מתערבבות. הבטחתי לה שאני לא אעזוב אותה לעולם, ולא חשבתי
לרגע שהיא תהיה זו שתעזוב אותי. ואז היא אמרה לי בעיניים
בורקות מדמעות:
"אבא, נכון שאני במבי?"
"מה פתאום? את תמר."
"לא, אני במבי."
"למה את במבי?"
"כי אמא של במבי מתה, ועכשיו גם אמא שלי מתה, אז אני במבי."
אני לא יכול לעמוד בזה, לא יכול לעמוד כאן בין כל הזיכרונות
ששוטפים ומציפים אותי. אני לא מצליח להתמודד עם זה. יצאתי
באטיות מהחדר וסגרתי אחריי את הדלת, חושב שכך אולי אצליח
להתחמק במעט מהזיכרונות ומהכאב. מחשבה טיפשית.
כשיצאתי מהבית הפניתי מבט אל עבר המטבח, משום-מה עיניי ננעלו
ללא סיבה על מעמד הסכינים שעל השיש. הייתי יכול להישבע שחסר
שם סכין.



אני עולה שוב במדרגות ביתי אל עבר אותו חדר. נעזר פחות
בקביים, הבטן כבר מתחילה להחלים והכאב שוכך, אך כאב אחר וחדש
מציף אותי ותוקף את כולי.
אני מתבונן בדמות שנשקפת אליי מהמראה שבקומה השנייה, מסרב
להאמין שזה אכן אני, מסרב להאמין שזה הדבר שהפכתי אליו. איני
מסוגל להביט בעיניי, באותן עיניים נוראות שנשקפות אליי מן
הראי. איני מסוגל להביט בידיי המקוללות, שרק מבט אחד בהן
מעביר בי חלחלה וגורם לי לסיוטים ולחזיונות מהגהנום. אני לא
מסוגל להתמודד עם כל זה, אני לא מסוגל להאמין שזה מה שקרה,
אני לא מסוגל להעלות בדעתי מה עשו אותן ידיים שטניות שמחוברות
לכתפי. הם סיפרו לי הכל אבל אני לא מסוגל...
סכיזופרניה. זה מה שהם אומרים שיש לי. סכיזופרניה. זה לא
נכון! אני לא מקבל את זה! אני לא סכיזופרן! אני לא
סכיזופרן! זה היה מחבל שירה בי, זה היה מחבל שרצח את תמרי
שלי! אני מוכן להישבע, זה היה מחבל! אני לא רצחתי את בתי! אני
לא...
זו קונספירציה, זו בטוח קונספירציה של המשטרה, של הצבא! הם לא
מצאו את המחבל אז הם מאשימים אותי, זורקים ככה את הכל עליי
כדי להתנקות מהאשמה.
הם אומרים שהמוות של אשתי, שהפיטורים שלי מהעבודה, שהעובדה
שהילדה עומדת לעלות לכיתה א', שאני לא מוצא עבודה חדשה - הכל
השפיע עליי. הם אומרים שהדברים האלה אכלו אותי מבפנים, שהכל
הגיע מהר מדי, שפתאום הכל נחת לי על הראש ולא הצלחתי להתמודד
עם זה. נכנסתי לחרדה ולפחד, למצב נפשי מעורער, ומשם אט-אט
התחלתי לאבד את העשתונות. עד שההתקף הגיע. הם אומרים שכל אלה
העירו את הזרעים של מחלת הנפש שכבר היה לה פוטנציאל גנטי
לנבוט ולהתפרץ בכל רגע. הם אומרים שרצחתי את הילדה שלי, למען
השם! הם אומרים שרצחתי את הילדה שלי...
באותו ערב, כתוצאה מההתערערות הנפשית, המחלה התפרצה ונכנסתי
לשיגעון. אני יכול לדמיין את זה קורה...
אמרתי לה שתעלה לחדר ותבחר סיפור ושאני אעלה מיד. ניגשתי
למטבח, הוצאתי את אחד הסכינים, ועליתי לחדרה. נכנסתי לחדר,
והיא כרגיל הגיבה בוודאי בצחקוק. "מה זה, אבא?" היא אמרה
וצחקה, "תחזיר את הסכין ואז תקריא לי סיפור! מה קרה לך,
מבולבלי?" וצחוקה המתגלגל נשמע כקול צלצול פעמוני השמיים. עד
שהיא קלטה את המבט המזוגג בעיניי, ואז התחילו הצרחות והזעקות,
הבריחות וההתחמקויות. וכמו שהיא עושה תמיד היא התחבאה מתחת
למיטה, מפצירה בי להפסיק את המשחק המטופש כי הוא לא מצחיק
אותה יותר. היא שכבה מכווצת מפחד מתחת למיטה ובכתה, הילדה שלי
פחדה ממני, הילדה שלי בכתה בגללי.
כאשר השוטרים הגיעו הם לא ידעו מי אני, הם לא הבינו מה מתרחש,
ולכן ירו לי בבטן. אבל בשביל תמרי שלי זה כבר היה מאוחר מדי.
אני מוכן להישבע שזה היה מחבל, אני מוכן להישבע, למרות שאיני
זוכר דבר מאותו ערב...
השוטרים אימצו את כל כוחם בחקירות אך אין סימן בשום מקום
לנוכחות זרה בבית, אפילו לא טביעת אצבע אחת... הסכין המגואלת
בדם, הסכין הזו דווקא מלאה כולה בטביעות אצבע - טביעות אצבע
שלי...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בפעם הראשונה
שראיתי אותה לא
היה לי כ"כ נעים
להגיד לה שהיא
נראית כמו
פרה...




בוליביה (פותחת
בדיאטת
שוקולד...)


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/10/06 18:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אנטואן א. פלרי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה