אני שונאת אותך
כי עשית ממני זונה. כי לקחת ממני משהו. משהו מבפנים. משהו שאי
אפשר להגיד במילים. בשפה זרה זה בטח מוכר.
אני שונאת אותך
כי אתה לא מבין. לא מקשיב. עקשן. כי אתה מעדיף לאבד אותי
מלנסות לקבל אותי.
אני שונאת אותך כי אסור לי. כי אתה חלק מהחיים שלי. כי לוותר
עליך זה משהו בלתי אפשרי, בלתי נתפס, לפחות לעין זרה.
אני שונאת אותך. כי אתה לא מרשה לי לאהוב.
אני שונאת אותי
כי אני מרשה לעצמי ליפול. כי אני נותנת לך לשלוט בחיים שלי. כי
אני פחדנית. כי אני אפס.כי אני לא מוכנה, לא מסוגלת, לעמוד
מולך. למישהו אחר, זה בטח מובן.
אני שונאת אותי
כי כשאני מסתכלת במראה אני רואה ריק. אני רואה חלל, אני רואה
כלום. אני רואה אדם אומלל, בודד, מסכן וטוב לו כך. אני רואה
אדם טיפש, פחדן, עזוב. אני רואה אדם שויתר על עצמו. ויתר על
החיים על העולם על כל הטוב.
אני רואה הכול ולא אומרת כלום. לא אומרת כלום.
אני שונאת את עצמי כי אני משלימה עם המצב. כי אני מקבלת אותו.
כי אני לא נלחמת. כי לא אכפת לי לוותר על הכול. ללכת ממך. ללכת
ממנו. ללכת ממני.
אני לא מוצאת את עצמי עכשיו. אני לא נמצאת בשום מקום. אני לא
קיימת בכלל. אני מרגישה כמו אשליה אופטית, של משהו כל כך
מכוער, כל כך מזעזע, משהו שאני לא רוצה לראות, לא רוצה שיראו,
לא רוצה שיהיה.
אני שונאת את עצמי. כי אתה לא מרשה לי לאהוב.