הנה באה מלחמה והרעישה את הבית, בזמן שיישנו.
אנחנו בכלל סגרנו את הדלתות, השארנו רק חלון אחד פתוח. חלון
לכיוון הים. אהבנו להרגיש תיירים, או שמא המקום הוא התייר
בתוכנו. בזמן שישנו רצינו לגלות שזה רק חלום מקרי, וכשנתעורר
נגלה שאנחנו מעבר לים, אבל אז באה המלחמה והעירה אותנו.
לפני 33 שנה הייתה המלחמה האחרונה. זו הייתה לפחות הפעם
האחרונה שקראנו לה בשם מלחמה. מאז המלחמות הפכו דומות, אנחנו
נכנסים בכוח ומוצאים בכוח. לנו קצת נמאס שכל כמה שנים יש פה
מלחמה, והרי חשבנו שזה חלום מקרי, אז קראנו למלחמות בשמות
אחרים. אחרי הכול הבטחנו לילדינו אז, שזו תהיה המלחמה
האחרונה, ולא רצינו לשבור להם את המילה. מאז עברו כמה מלחמות,
אנחנו לא קראנו להן כך, כדי שלא נאכזב את הילדים.
היום אנחנו קוראים למלחמה "קמפיין". במילון הישן מלחמה נשמע
רע; במילון החדש, קמפיין זה שם שכל ילד מכיר ורוצה להיות חלק
ממנו. בחלום המקרי הזה, שאנחנו רוצים להתעורר ממנו ולגלות
שהכאן זה לא באמת כאן, הרי שקמפיין נשמע טוב יותר, כמעט קורץ
להישאר כאן.
אבל מאז ששינינו את שמות המלחמות, אנחנו מתקשים לנצח. לא ברור
לנו איך במלחמות ניצחנו, ובמבצעים הארוכים אנחנו מפסידים. אף
אחד לא אוהב להפסיד, במיוחד כשזה נכתב בכל עיתון, ויש מי
שמלגלג על כך עם אורז על ראש השמחים לאיד. אבל אם היינו
זוכרים איך זה במלחמות אמיתיות, היינו זוכרים, שבכל מלחמה יש
מינימום מפסיד אחד, ולעולם אין מנצחים.
לא העובדה שאנחנו לעתים המפסידים היחידים היא מה שמאכזב אותנו
כעת. הרי לא פעם אנחנו המפסידים היחידים, ולא פעם זה אנחנו
שכותבים על כך בכותרות העיתונים, בציניות של הנאה.
מה שמאכזב אותנו הוא לא ההפסד עצמו, אלא העובדה שההפסד חשף
אותנו, ההפסד גילה אותנו כמו שאנחנו. ההפסד הזה הוא אנחנו.
הוא כולו שלנו. התרבות שייצרנו, ההתנהלות שיישמנו, המציאות
שאותה בנינו בשתי ידיים, אך לעתים בעיוורון מוחלט. ההפסד הוא
הקמפיין שלנו, ואם במלחמות יכולנו להסתכל עליהם ולראות אותנו,
אז היום אפשר להסתכל על הפרסומת ולראות אותנו.
לא האויב ניצח אותנו, לא ההמונים השמחים לאיד, או אלו שקוראים
בכל בוקר להשמיד אותנו, הרי הם היו שם תמיד, הם פשוט משתנים
כל כמה שנים בלבוש, בצורת הדיבור או באמונה הדתית או כאילו
דתית.
אנחנו ניצחנו את עצמנו. החולי שתמיד ידענו על קיומו, ניצח
אותנו. תמיד חשבנו שיש לנו שליטה עליו, "זו הדרך שלנו ובסוף
הכול יסתדר", והנה בא החולי וגילה לנו, כמו לכל חולה ברגע
המכריע, שאין לנו באמת שליטה על המחלה, היא שולטת בנו. לא
ההפסד לצד השני מעליב או מביך אותנו, אלא העובדה שפתאום אנו
מגלים, שמאחורי מסכי הפלזמה שהתקנו בבתים, מאחורי גורדי
השחקים שבנינו, מסעדות הגורמה הפינתיים, מכוניות ארבע על ארבע
שחשבנו שאיתן נגיע מהר יותר, רחוק יותר ונדפוק חזק יותר את מי
שבא מולנו והגדא'דטים המשוכללים שאהבנו לשחק בהם, אין באמת
דבר. נשארנו אותו הדבר, כמו לפני 33 שנה. רק שאז קראנו לזה
מלחמה ובמלחמות ידענו לא להיות בצד המפסיד.
לא שמחת הצד השני גורמת לנו להתכווץ בספה, אלא העובדה שלא
ניצחנו בגלל מי שאנחנו, בגלל איך שאנחנו. והאיך הזה מגדיר
אותנו, ואין דבר יותר מעליב מכך שמה שמגדיר חברה זה החולי
שלה, זו העובדה שהיא חיה בחלום בלי לשים לב לכך. שהיא בעצם
פרסומת יפה אשר לא שמה לב שבתחתית העמוד ישנה כוכבית שם כתוב
"הכול על תנאי, בשעת אמת המכונה לא תפעל".
ויכולנו לנצח. אילו היינו פותחים חלון לצד הנכון. אילו היינו
זוכרים מי הם שכנינו, ומי אנחנו. הכול היינו יכולים לדעת,
אילו רק לא היינו חוגגים ניצחון שסופו בהפסד, ולא היינו
מדחיקים הפסדים שלימוד בתחילתם. אבל העדפנו חיים נורמאליים,
כמו בסרטים, כמו מעבר לים, ושכחנו שלנורמאליות יש מחיר והיא
השכחה של הטירוף, ושכחנו שלכל נורמאליות יש תשובה והיא
אי-הנורמאליות. איש משכנינו לא ביקש לדעת האם אנו רוצים את
הנורמאליות, הוא רוצה את הניצחון. והוא עדיין קורא למה שאנחנו
קוראים "קמפיין", בשם האמיתי - מלחמה.
ואת הכול יכולנו לדעת. לפני שנה אלפי אנשים פונו מביתם בהווה
לא מתכונן אל עתיד לא ברור, ומדינה שלמה ציינה את ניצחון
הנורמאליות על הניצחון, אבל מה היה סופו? שוב שכחנו את ההפסד
שבניצחון, הפסד העבודות, הבתים, החיים של אלפי אנשים. והרי שם
לא יכולנו להגיד שבא הפינוי ברגע והרעיש את ביתנו, שם הוא חג
מעל ביתנו במשך שנתיים. אז לא רצינו לקרוא לזה מלחמה, שמא
נרגיש במלחמה, אבל במלחמה היינו עושים זאת נכון. ואולי היינו
צריכים לקרוא לזה קמפיין, בסוף כל הפרסומות נראות טוב.
ועכשיו? באה מלחמה, שהיא כלל לא מלחמה אלא קמפיין עם במאים
וניצבים שרצים מצד לצד, איש לא סיפר לניצבים שהם רק ניצבים,
ואיש לא שאל את הבמאי מה לעזאזל הוא עושה. והמלחמה הרעישה את
ביתנו, החפצים נשברו, תמונות התנפצו, מסכי הפלזמה הפכו אבק,
גורדי השחקים התרוקנו, רק המראה נשארה שלמה בידנו. מגלה לנו
את העלבון שעל פנינו, את המחלה שאת סימניה כבר לא ניתן
להסתיר.
זה לא הדגל הצהוב מול בתי מטולה שמפחיד אותנו, זה לא חיוכו של
מחבל כזה או אחר שמעצבן אותנו. זה העלבון והמחלה, שגורמים לנו
להבין, שזה כבר לא משנה אם היינו קוראים לזה מלחמה, כנראה שגם
בה כבר לא היינו מנצחים.