פרח אדום

מלחמה, אזעקות,
טילים את האוויר
מפלחים
קירות מתמוטטים,
צינורות מתפוצצים,
מים פורצים,
יש ואנשים נפגעים,
במקרה הטוב נפצעים.
בהולים, מתגודדים
מוכי הלם וחרדה
את יקרהם מחפשים
אמבולנסים צופרים.
שוטרים מתפרסים.
פחות מדקה
אותה תמונה.
בעיר סמוכה,
במושבה רדומה,
עיתים של מצוקה,
לכתבים זו הדנה
להפגין ביצועים,
להיראות במקומות
מסוכנים.
מכל מקום הם
מצטלמים
הם האורים והתומים
של אזרחים
חסרי אונים
אליהם עיניים
נושאים
מהמרקע לא זזים.

פרשנים, אלופים
אנשי מוסד עלומים,
נשלפו ממרתפים
מעליות גג עבשים
מתוך קורי העכביש
יצאו, התייצבו
בכל הערוצים
הם מבארים,
אנשים מהם מצפים
לקסמים וניסים
מייחלים לרגיעה,
להחזיר שינה,
לעיניים ובעקר
של הורים,
שילדיהם ברגע הזה,
נלחמים.

עיר רפאים,
רחובות ללא חיים.
וישנם כאלה
שאינם מתפנים,
גאווה או גבורה
את ליבם ממלאים.
זוקפים ראש,
כתפיים מיישרים,
ולתוך הרמקול
של הכתבים,
בזקיפות קומה
אומרים:
"אנחנו והילדים
לא עוזבים".

בתוך המהומה,
בתוך הסערה,
בין ההריסות,
הבליחה להבה,
אדמדמה, קטנטנה
בתוך הרעשים
המחרידים
בין קירות תלושים
במין חוצפה,
כתם אדום בהק,
על רקע האפור
של תיקרה בקריסה
העין של הצופים
קלטה את ההפתעה
התמונה אינה מתאימה,
עציץ שלכאורה
אמור היה
לעשות הסבה, לאבקה,
עמד יציב כאילו דבר
לא קרה.
נושא בגאווה,
את הפרח שתוכנן
מזמן.

פרח אדום,
קורא לחרקים
ממרחקים
בתוך המהומה,
בתוך הרחישה,
עמד עציץ
והוא מציץ
והוא כאילו נמצא,
על עדן חלון
או גזוזטרה.
כתם אדום,
מעורר תמיהה.
החרדה  על פני
האנשים
התחלף למעין תקווה
בינות לקירות
התלויים,
כתם קטנטן אדמדם
שרד את החומרים
החזקים.

אנשים עד לרגע זה,
הרגישו בביתם שאננים,
מוגנים
ביתם מבצרם
יש אומרים
התרחבו בכורסאות
שתו, אכלו דבר מה
שוחחו עם חברים,
לילד לפני השינה
סיפרו על אירועים
שקוראים בספרים
אצל אחרים,
וכעבור דקה,
הם הגיבורים
על פני המרקע
אותם מראים.

אדום כדם,
מתוך עציץ יציץ,
מבעד לשברים,
שעליו סוגרים,
הגבעול מעט מעוקם,
ואם זאת איתן,
האדמה לא התפזרה,
הקרמיקה לא התנפצה.
הגבעול השברירי,
עמד אנכי,
בינות לחומרים
לא מתכלים,
ועם זאת הם
שהיו לרסיסים,
ויותר לא מתקיימים,
אלא בתור חצצים.

מתוך אותם
חלקי קירות,
שבברזלים נאחזים,
התבלטו עלי
כותרת אדומים,
רעננות ויופי
כשמסביב שברים
ורבים לעצמם אומרים:
"איזו יומרה כאילו ידע,
שאותו מצלמים,
והוא בכותרים נמצא
מועבר בערוצים
עליו צופים
ממנו מתפעמים.

זה הקטן
החלש הנתלש,
כל נגיע עלולה
להביא עליו כליה.
יום אחד
ללא השקיה
והוא כלא היה,
רוח קלילה,
את העלים מעיפה,
יד גסה
והוא לרמיסה,
כנגד כל הסיכויים,
הוא עמד מול טילים,
כשהבתים ממיטב  החומרים
לגל אפר נערמים.

מבעד לשברים,
למרפסת שקרסה,
לרעפים השבורים,
לרצפה שהועפה,
הצמח ולו עלי
כותרת אדומים ,  
כרגע בפריחה,
והוא לא יפסיד עונה,
עליו לקיים את מינו,
עם או בלי טילים,
עם או בלי בתים
עם פנים דואבים
בתוך החורבות,
הוא יחידי,
הוא ההיסטוריה,
הוא הזיכרונות
ככלות המהומה,
אותו יציגו לראווה
סמל לגאווה
יספרו סיפורים
לילדים בטרם
שהם נרדמים,
כיצד הוא צלח
את המלחמה
בגבורה והיה.