אני אסביר לך מראש, פסיכולוגית עתידית שלי
אני אגדיר לך מראש מה הבעיה.
זה תקני? זה מותר?

I don't give a damn
אז ככה
יש עולם מסביב. מסביבי. לידי
בתוכי
עולם הרגש הנורא
אני לא מסוגלת להתמודד עימו
הוא מכאיב
האושר שבו לא וודאי. בפוטנציאל - מרמה
הכאב שבו עצום. עצום משאוכל להכיל
ואין לי את הזמו לקרוס
אין לי
אז אני מדחיקה.
עולם שלם מופלא של רגש
שמנסה שוב ושוב
בלילות, בימים, בנהיגה
להכנס ולמוטט אותי.
ואסור.
אין זמן. אין לי זמן.
אני לא צעירה מספיק
בשביל לפרק את המגדל
ולהרכיבו מחדש
ואני לא אמיצה מספיק
ואני לא בטוחה מספיק
שאני צודקת בתחושתי
שכל זה הוא שורש הבעיה
אני אדם חזק
של אטעה אותך
אני מהשורדים. הממשיכים. בעלי התוכנית.
אלו שיש להם איזשהו נתיב בסערת החול שסביב
ואני לא מוכנה להיות ממורמרת
לא מצליחה לרחם על עצמי
גם כשהעובדות אומרות שזה מותר
כי אני רואה
באמת רואה
בימים האפורים ביותר (האהובים עליי ביותר)
קרן אור מפציעה
שומעת ציוץ ציפור
רואה חיוך תמים ומשקר ומשכר של תינוק
אני רואה את זה
וזה הכי כואב -
האמביוולנטיות.

את יודעת מתי הכי בכיתי כשאחי החורג מת?
כשנסעתי באמצע השבעה להוריי
והיה בוקר סגריר באמצע אוגוסט
ומוזיקה טובה
ויפה. ונעים
בתוך הטרגדיה הזו.
ואין לי אמבציה יותר
לא להציב חלומות
לא להגשים חלומות
לא להאמין בחלומות
(טוב, זה כבר לא אמבציה
זה שקר עצמי)
גם מה שהיה חלום ואני מיישמת אותו
טובע באמת האפורה -
כלום לא קסום
הכל נעשה רדוד ומזוייף
בתוך המציאות
וכשברקע חיילים מתים
וגרוע מכך
זקנים וחולים יושבים ימים ארוכים במקלטים ללא תנאים
ובעלי חיים זנוחים ללא אוכל, מים ויד מלטפת
אני לא יכולה להאמין לרחמיי העצמיים
ואני שונאת את העולם
ואת התנהלותי הבנאלית הרגילה היומיומית
בתוכו!
ואני ממשיכה
כן, יהיה בסדר
אני ממשיכה
אבל אני מרמה.
בראש מורם.
שקר עצמי
שנאמר בגלוי
מתוך אנרציה
והדחקה
ובוז גדול
על שאני
חלק מהחרא הזה!
עכשיו אפשר לשמוע את פיטר המיל
Time heals
עם כוס יין גדושה
וחבילה של סגריות.