ינואר '98

אני נוגעת אותך בתוכי,
ממעכת את תלתליך בין אצבעותיי,
מתנשמת
ומתנשפת,
והחדר מסתובב.
איפה השארתי את בקבוק הבירה?
הכל מתבלבל, ואתה אומר
שתהיה אתי.
ועוד יום יומיים היא תחזור,
ומה יהיה,
ושוב אזכר בימים אחרים, כשעוד
היה לי טוב.
אולי מוטב היה
לו הייתי מצליחה בפעם הראשונה,
ולא הייתה ההתמודדות עם
מה אם זה יקרה שוב.

לילה בלי שינה.
בסך הכל.
לילה ארוך ומייגע, אין סופי.
משעמם.
לילה מטיל מורא ואכזרי, והלוואי
שייגמר.
לילה שהלוואי שלא ייגמר
לעולם.
לילה שאני שונאת הכול, ואת עצמי, ואת
הכול.
לילה שאני שותה ובולעת כדורים
בשביל להירגע.
לילה שאולי מוטב היה לו הייתי מצליחה בפעם הראשונה.

ואני רואה בתסריטים החולים של דמיוני,
איך המראה מתנפצת לחתיכות גדולות וחדות,
ולרגע הכל נכון,
עד שיש זכירה פתאומית:
היא עדיין ישנה.
אז פיסת זכוכית ארורה נמשית
ממרחבי הרצפה
לתוך היד המזדקנת,
והפנים
מושחתים עד תום, כפות הרגליים
נמשות
מנהרות הדם
לתוך החדר
וגופי
נופל באפיסת כוחות
על המזרון הענקי.
עכשיו, כשדם, זכוכית והטשטוש הרגיל
אינם מאפשרים לי לראות
יותר,
אני מחייכת את חיוכי הציני:
הילדה-בלי-פנים, או שאולי מוטב היה לו הייתי
מצליחה בפעם הראשונה, ולא
הייתה ההתמודדות.