מאיה כותבת / על החופש |
תהיתי, אם הוא סולח לי
על כל המעידות, על הבושה התמידית.
אחזתי בידו, נעצתי בה ציפורניים חדות,
במיתפס מפוחד, שלא יעזוב.
לא בכיתי אז, אני זוכרת שחשבתי
על הכעס,
מה אם הוא יילך.
היה מין משהו אחר פתאום, עישנתי,
נשפתי את העשן, והוא נאחז בקירות
עד שהחדר נמלא
בכל הזיותיי המטורפות.
אחר-כך נשכבתי על המיטה, מבכה
את כל עוולותיי,
וכשהייתי פיכחת, הוא בא ונשכב לידי.
זה מאוחר מידי בשביל ללכת,
אמרתי לו.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|