חוצפנית קטנה, אתה אומר,
ומחייך את החיוך השקט,
שלפני הסערה.
אני כבר מתכווצת על המיטה,
מכירה היטב את ההמשך:
האש בעיניך, הורידים שמתנפחים
בכעס, ידיך הרכות
שמחזיקות אותי פתאום בכוח כה רב
עד שסימני האצבעות שלך נותרים בבשרי
בכחול, שבוע אחרי.
ואני יוצאת אחריך
בכיוון המטבח, מתכווצת עד שאני
קטנה, חוצפנית קטנה, נבהלת
מכל תנועה, שואלת אותך
"אתה כועס?"
אומרת אל תכעס, לא התכוונתי, אל
תעשה לי בכוח,
אני מצטערת,
"אני מצטערת".

"את יודעת", אז אתה אומר, "שאני אוהב אותך"