הלילה מגיע, הכוכבים נדלקים,
אני נחלצת מבגדיי, ושוכבת עירומה
לנגד עיני האלוהים.
הוא יורד אליי משמיו
(כל אחד צריך אוזן קשבת לפעמים).
אלוהים מתוודה על פאשלות קטנות,
ואני מגיבה בהנהון.
הוא שקט, ונסער, ויחסית לאל
הוא די קטן (טוב,
גם לאלוהים יש מצפון).
ואז הוא מספר, בחוסר חשק, ושקט גמור
על הבדידות.
הוא מספר כמה לבד זה שם, בשמיים,
ואפילו לוחש שהיה רוצה
למות

אבל קשה, יש אחריות, ולא נעים מכל המאמינים,
הדתיים, והחילוניים, והאלה, האחרים.
מה יש, אני שואלת אותו, כל-כך גדול,
כל-כך כל יכול,
ולא יכול לברוא לך כמה חברים?