כך, בחן, את פושטת מעלייך את חולצתך,
ותחתיה חמוקייך
אסורים בבד ובברזל,
מוטות מעוקלים ותחרה מלטפת.
ואת מניעה את אצבעותייך הקטנות על-פני
העור השזוף,
מעמק הנשיות אל הפטמות הזקורות.
ואת פושטת חזייתך, שדייך קורצים
לי ומעלים סומק בלחיי.
ואת צוחקת לי, צוחקת לי
בשובבות אלגנטית,
הן את מכירה אותי שנים רבות כל-כך,
ודאי קוראת את מחשבותיי.
אבל אינך מפסיקה.
את מרשה לי להמשיך להתבונן בך בעיניים רעבות:
איך את פותחת קשר מסובך אחד, והמכנס
החדש נשמט מעלייך,
וחושף גוף אישה, רחב ומושלם,
רגלייך כאילו מחייכות לי,
והתחתונים עוד נותרו -
את מרחמת עליי, ומענה
אותי,
משאירה אותם צמודים לסודך הגדול.
כך, את מרשה לי להביט בך,
לגעת בך בעיניי התאבות,
להיות איתך במערומייך
ובמלבושיי.