אני נעמדת מול המראה
לראשונה זה חודשים.
מביטה הישר לתוך עיניי,
מוכרת לי, אבל שונה כל-כך.
כאילו חזרתי מטיול ארוך, ואולי
זה בדיוק מה שעשיתי.
אני מנסה לפענח את הפנים הניבטות אליי -
דומות כל-כך למה שהיו,
איפה בדיוק השינוי? קשה לי להיות ספציפית.

העור חלק יותר משהיה, רגוע, כשל ילדה,
העיניים זקנות ועייפות,
עייפות משהיו.
הכל, למרות הכל, שונה.

רק כפות הידיים קטנות ועדינות בדיוק כפי שהיו,
אותם שני חתכים ארוכים
תחתיהן.
אני יודעת - עכשיו - אני בבית.