כשבאתי מהעבודה בערב, את כבר חיכית לי בבית. שיערך מריח נהדר
מהשמפו שקניתי לך בסופר-פארם שלשום. עטופה בחלוק המשי הלבן שאת
כל-כך אוהבת. את פלטת צעקת-אושר קטנה וחצית בריצה את הסלון עד
אליי. בן-רגע הייתי כרוך בין זרועותיך ומטר נשיקות נחת עליי
מכל הכיוונים. את אולי באמת היית מאושרת לראות אותי, אבל אני
ידעתי שלפי כל הסימנים, שוב הצטלמת לסרט כחול היום בצהריים.

שנה וחצי. לא יאומן שכבר שנה וחצי חלפה מאז שהתחלת את הקריירה
בתעשייה האיומה הזו, תעשיית הפורנו. בכל ז'אנר קולנועי אחר היה
לוקח לך הרבה יותר זמן להצליח. אבל בסרטים כחולים זה הלך כל-כך
מהר, כל-כך קל. החברים לא האמינו איך זה קרה לנו: שנה וחצי
אחרי שהתחלת לעבוד, כבר הספקנו לקנות דירה ענקית ושתי מכוניות
חדשות.

לפני שהתחלת עוד גרנו בדירונת המסכנה ההיא, בסמטה מנומנמת ודלה
שיוצאת מבן-יהודה. את זוכרת? בקושי ארבעים מטר רבוע היו לנו
ביחד, אבל זה הספיק. לי לפחות.

בדירה הזו עשיתי אתך את האהבה הכי נהדרת שיש. אף בחור מטונף
משרירים עם זין באורך של שלושים סנטימטרים שתוקע אותך היום מכל
הזוויות, לא יוכל לקחת ממני את האהבה הזו, שעשיתי לך ועשית לי
בימי הוורדים שלנו.

יום אחד לקחת אותי לשיחה בשקט, בבית-הקפה שתמיד אהבנו לאכול בו
ארוחות-בוקר ביחד לפני שהייתי הולך למשרד. אני, כמו אידיוט
אמיתי, שמחתי לבוא אתך. בחיוך הזמנתי מהמלצרית שלנו את שתי
ההזמנות הקבועות: מקושקשת משתיים, תפוזים והפוך בשבילי.
סאני-סייד-אפ, לימונדה ואספרסו בשבילך. וכוס מים בשביל
האספרסו. בלי לימון. תודה.

אבל בבוקר ההוא, כשהזמנתי בחדווה גדולה את ארוחות הבוקר, לא
נראית רעבה במיוחד. המבט שלך היה מהורהר. רציני. חושש. שלוש
שעות מאוחר יותר, הרבה זמן אחרי שהשמיים נפלו לי על הראש,
החביתה שבצלחת שלי כבר היתה קרה לגמרי. הקצף של ההפוך נראה כמו
שבטח נראה השפיך שלהם כשהוא מתייבש לך על הפרצוף על סט
הצילומים.

כמו שועלית קטנה, התחלת את השיחה בעורמה. דיברת על החשבונות
הנערמים. על זה שהמשכורת המסכנה שלך כמתרגלת באוניברסיטה,
והמשכורת הבינונית שלי במקומון לא מספיקים לנו בשביל להסתדר.
הזכרת לי ששושנה פרבר, בעלת הבית, כבר התחילה לרמוז על כך שהיא
מחפשת דיירים אחרים שיכולים לשלם לה את שכר-הדירה בזמן.

ואז, כאילו בדרך אגב, סיפרת לי שקיבלת איזו הצעת עבודה
שתרוויחי בה הרבה יותר ממה שהתרגולים והשיעורים הפרטיים נותנים
לך.
אני נפלתי למלכודת: זה-רעיון-נהדר-לכי-על-זה, מיהרתי לקטוע
אותך, בלי לשמוע עד הסוף. בלי לחשוב בכלל.

ואז כשסיפרת לי שמדובר בצילומים לאיזה סרט חובבים, התלהבתי
אפילו יותר כי תמיד חלמתי לצאת עם שחקנית. יש בו עירום, הזהרת
אותי. בלעתי את הרוק, אבל המשכתי לעודד: לא נורא, זה הרי רק
סרט חובבים. כמה אנשים כבר יראו אותו.
תקשיב לי רגע, הפסקת אותי באמצע. אני לא רוצה ללכת מסביב, אז
אני אגיד לך את האמת הכי דוגרי שאפשר: מדובר פה על סרט פורנו,
סרט כחול. אני אצטרך לשכב עם בחור אחר בשביל זה.

במשך איזה חצי דקה עוד המשכתי לחייך כמו אידיוט ושתקתי. את
ניצלת את ההלם שלי כדי להפגיז אותי ביתרונות של מה שאת הולכת
לעשות. 500 דולר לשלוש שעות עבודה - היה הפרט העיקרי ששבת
והזכרת.
תמיד ידעת לשכנע אותי שאסכים למה שאת רוצה. הפעם זה הלך לך קצת
יותר קשה עד שהסכמתי בחצי-פה. במשך השבוע שאחרי השיחה ההיא
בבית-הקפה, עוד המשכנו לדבר על זה לתוך הלילה. שיחות קשות,
נוקבות. עם הרבה צעקות מצדי והרבה דמעות מצדך, ונדרים שתמיד
תהיי רק שלי, ושאני האהבה הגדולה של החיים שלך, ושעם כל האחרים
(בהדרגה הבחור האחר הפך לבחורים אחרים) זה יהיה רק מכני, בלי
רגש בכלל.
על כל שאלה שלי היתה לך תשובה. מה עם מחלות? כולם נקיים ויש
בדיקות איידס פעם בשבועיים. מה תעשי ומה לא תעשי? רק סקס רגיל.
בלי אנאלי, בלי חיות, בלי סאדו. מי הטיפוסים האלה שתעבדי אתם
בכלל? שום עולם תחתון. רק אנשים טובים, משכילים. כמונו. הבמאי
החזיק סטארט-אפ עד שנפל לא מזמן. התאורן עורך-דין שלא מצא
עבודה. אודי שישחק איתי הוא סטודנט תואר שני למדעי המדינה.
כולם רק רוצים להתפרנס, הבטחת. זה הכל.

ובסוף הנהנתי. כמו אידיוט, הסכמתי. בהתחלה חשבתי שעוד יש לי
סיכוי לשנות משהו: אחרי יום הצילומים הראשון חזרת הביתה
בדמעות, נכנסת למקלחת ונשארת תחת זרם המים הרותחים למשך יותר
משעה. נשבעת שאת לא חוזרת לשם יותר. שאת מרגישה כמו זונה ושאת
שונאת את זה.

אבל חזרת. ועוד איך חזרת. אחרי הפעם השנייה התחלת לפצות אותי
עם מתנות. פעם בשבוע, לפעמים יותר, השארת לי על הכרית פינוקים
יקרים. המתנה הראשונה היתה שעון ה"ברייטלינג" המוכסף שראינו
בקניון ושלא יכולתי לקנות כי האוברדרפט איים לחנוק. אחריו באו
חליפת "ארמאני" כחולה, אפטרשייבים, עשרות סרטי די-וי-די, ומי
זוכר מה עוד. בסרטים צפיתי, אבל את החליפות השארתי בארון.
הרגשתי שהן מזוהמות מכדי שאוכל ללבוש אותן.
חוץ מהמתנות האלה, את השתדלת לעשות הכל בשביל שאהיה מאושר.
שעות של בישולים בשביל להכין לי את הארוחות הכי מיוחדות
ומטריפות שטעמתי. נסיעות הפתעה לסופי-שבוע ארוכים בפאריז
ובניו-יורק.
ניסית לעשות אותי מאושר גם במיטה, אבל זיינתי אותך בלי טעם. לא
משנה כמה השתדלת ליצור אווירה רומנטית וכמה פינקת אותי, תמיד
היתה לי את התחושה שנמצא אתנו בחדר עוד מישהו. מישהו שגם לו
אמרת את הדברים המיוחדים האלה, שלאחר מעשה היית נשבעת בדמעות
שאת אומרת רק לי.    
ובכל זאת, הכל מסביב הלך ונהיה יותר טוב. אחרי חודשיים שיחות
הטלפון מהבנק החלו לשנות את טעמן - מאיומים מרומזים להתחנפויות
ופיתויים לסגור חסכונות כי
חבל-שכל-הכסף-המזומן-הזה-ישכב-בעובר-ושב. בכל יום הלעטת את
הארנק שלי בחבילות של שטרות. שמנים, ירוקים, מפתים.

אחרי ארבעה חודשים היו לך ברקורד עשרים סרטים, אתר אינטרנט,
פיאה מחומצנת ושם במה בדוי וריק. בבית ניסית להיות שלי ורק
שלי, אבל בעיניך כבר הבנתי שאת הולכת ונכנסת לעולם החדש שלך.

אז גם התחילו נסיעות העבודה. הסוכן החדש שהחתים אותך, הטיפוס
המלוקק הזה שתמיד היה מתקשר אליך לפלאפון כדי שאני לא אשמע על
מה אתם מדברים, סידר לך את הקריירה והקפיץ לך את התעריף
לשמיים. פה שבוע צילומים בלוס-אנג'לס, שם פסטיבל פורנו בקאן.
פעם אחת אפילו התראיינת בתוכנית הרדיו של הווארד סטרן. השם
הבדוי שלך התחיל לעבוד בשבילנו שעות נוספות. מפעילי האתר שלך
דיווחו על עשרות-אלפי גולשים שנכנסו לאתר שלך בשביל לפנטז איך
זה יהיה להיכנס אליך. הם ישבו מול המחשבים המרצדים שלהם,
משפשפים את עצמם באדיקות, הזיעה ניגרת על פניהם המנוולות עד
שהם לא יכלו יותר - ותפסו עליך בעלות במקלחת או ליד האסלה.
שנאתי אותם אפילו יותר מששנאתי את השחקנים שדפקו אותך מול
המצלמות: בשביל השחקנים היית עוד יום עבודה. בשביל הגולשים
האלה את היית הטעם לחיים עצמם.
לא נרגעתי גם כשעברנו לפנטהאוז באזורי-חן שקנית לנו, הבית
המדהים שבו אני כותב לך את הדברים האלה.  

אני נשבע לך בכל היקר לי. לא הבנתי אז ואני לא מבין עד היום מה
בחורה כמוך עושה בהארד-קור פורנו. כשהכרתי אותך, היית כל-כך
מעל לכל זה. במשך שעות היית מסבירה לי, כמו מורה סבלנית לילד
סתום, על קאנט ושפינוזה, מרקס ודרידה, אבידן וקרואק, אסימוב
ומקלוהן.
בחלל הדירה שבסמטה, הדהדו האיזמים והאציות הגדולים:
פוסט-מודרניזם, סטרוקטורליזם, מרקסיזם, אוריינטליזם,
גלובליזציה, דה-קונסטרוקציה. את ידעת הכל, ואהבת לדבר הכל.
בהתלהבות, בידענות מופלגת, מענגת. מה נשאר מכל זה עכשיו? אנחות
מעושות ומשפטים סתומים ומתמשכים כמו "תקרע לי את הצורה, אני
רוצה להרגיש אותך מזיין לי את הכוס"?
מי מהבחורים שמזיינים אותך עכשיו קרא אי-פעם איזשהו מהספרים
שכל-כך אהבת, הספרים האלה שהכבידו בחכמתם על המדפים?

רציתי להאמין לך שאין סיכוי שמישהו מזהה אותך ברחוב, כשאנחנו
הולכים לטייל ביחד מחובקים. ברגע שהורדת את הפיאה והסרת את
האיפור מהעיניים, נראית אחרת לגמרי מאשר בסרטים, אבל לי עדיין
היה נדמה שכל גבר שעובר ברחוב - ילד או קשיש - מפשיט אותך
בעיני הזימה שלו.  

פעם אחת, שעליה לא סיפרתי לך אפילו, ראיתי איך זה קורה. באחד
הלילות שבהם לא הצלחתי להירדם - לילות שהלכו והתרבו בשנה וחצי
האחרונות - ירדתי לספריה לקחת סרט שיעזור לי להחזיק מעמד עד
הבוקר. הספרייה כבר היתה סגורה, וליד הוידיאומט עמד מישהו,
בערך בגילי. הוא לא שם לב שאני עומד כמה מטרים מאחוריו ורואה
איך שהוא מגניב מבטים לצד השמאלי של המכשיר, היכן שהוצגו בשורה
צילומים מוקטנים של עטיפות סרטי הפורנו. המבט שלו השתהה עליך
לרגע. היו לך בתצוגה שלושה סרטים. ואז נשלחה האצבע, ולחצה
לחיצה ארוכה על הכפתור האדום שמתחת לשדיים שלך. המכונה גרגרה
כמה שניות וירקה את הקלטת ישר לידיים שלו.  ואז הוא קלט אותי
מסתכל עליו, נבהל ונמלט משם בצעדים מהירים. כמו גנב שנתפס
בקלקלתו.
בלב כבד התקרבתי לוידיאומט. הרצתי את כרטיס האשראי לאורך
המסילה המגנטית, וחיכיתי שהמכונה תקרא את הפרטים. עד אז מעולם
לא ראיתי אף-אחד מהסרטים שלך. את אפילו לא העלית את זה על
הפרק. ידעת כמה שזה יכאיב לי. אבל משהו בי באותו הלילה רצה את
הכאב הזה.
כשהגיע תורי, שלחתי אצבע חיוורת ולחצתי על הכפתור שמתחת לתצלום
שלך. היה נדמה לי כאילו המכונה גרגרה שם לנצח, עד שהקלטת
האפורה הייתה בידיי.

רצתי הביתה והתנפלתי על המדרגות, מתעלם מהמעלית הממתינה. מחדר
השינה לא יכולת לשמוע אותי נכנס,  וגם לא את זמזום הוידיאו
כשהוא קיבל לתוכו את הקלטת שלך. הדלקתי את הטלוויזיה ובלעתי כל
פריים. שנאתי את זה אבל לא יכולתי להפסיק.
איפה לעזאזל למדת להזדיין ככה? מאיפה הגמישות? מאיפה באו
המילים המלוכלכות האלה והזעקות המתרפקות שלא הכרתי? איך את
מסוגלת להזדיין ככה עם שני גברים זרים ביחד ואחרי זה לחזור אלי
הביתה כאילו כלום?
את יכולה להגיד לי עד קץ כל הימים שזו רק עבודה, אבל ממה
שראיתי על המסך ממש התענגת למצוץ ל"ניק" את הכלי הערל שלו,
במשך כמעט רבע שעה מתוך השעתיים הכי אומללות שהיו לי בחיים.
בערך באמצע הסרט הרגשתי שעומד לי הזין. רציתי שזה ייעלם, אבל
זה רק הלך והתקשה. רציתי אותך נורא. זנותית כמו במסך. במקום
ללכת לחדר ולהעיר אותך, רצתי למקלחת. בגדתי באישה שבמיטה שלי
עם השחקנית שעל המסך שלי. זו הייתה נקמתי בך, נקמה שאני לא
סולח לעצמי עליה עד היום.

עוד מעט את תחזרי הביתה משדה-התעופה. המזוודה שלי כבר ארוזה
בשביל לעוף מפה ולא לחזור אליך לעולם.
אבל אני אשאר. כשאשמע את המונית שלך מתקרבת, אני ארוץ כמו
משוגע לפרוק את המזוודה ולהחזיר את כל הבגדים לארון לפני
שתשימי לב. עשיתי את זה כבר יותר מפעם אחת בעבר, ואעשה את זה
גם בעתיד.

למרות הכל, אני נשאר אתך.
למה? כנראה בגלל שאני פשוט עדיין אוהב אותך, יותר ממה שכל מי
שאי-פעם ידע אותך, יידע לאהוב אותך.


שלך. כנראה לתמיד.

אני.