[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בלו סקאיי
/
שליחת החיוך

קולה חדר ישירות אל תוך אוזניי מבעד לדפי העיתון האפופים בדיו
החדור בכאב...
מלותיה היו כמסמרים אשר שוחררו עוד סנטימטר מעורי העקוב
מדם...
ועיניה אשר נגלו אל מול לשלי לאחר הנחת העיתון המזוהם בכתמים
שחורים על דפים לבנים,
היו מהפנטות בצבעם הכחלחל המלבלב מפנים נשמתה הבוהקת...

"יאלינה אזלשטיין?"

עניתי לה "כן..." בגמגום חלוש עקב פנייתה החדה...

המילים הבאות פילחו בי כמו חץ מעוטר בלהבות בוהקות...

"את מפחדת, וחוששת יותר ויותר עם כל נשימה שעוזבת את גרונך
החנוק,
אני כאן כי את במצב הזה, לא הכרתי אותך עד לפני כמה רגעים, לא
שמעתי את שמך בחלומות הליל שלי,
לא נחרט  "יאלינה" בהדי קפה הבוקר שלי.
פשוט הרגשתי את הצורך להגיע לפה... הרגשתי שמישהו כאן זועק
חרישית לישועה... ושהישועה הזו תופיע אל מולו כיום... אני פה
בכדי להדריך אותך כיצד לקבל את פניה...

פי נפער לתהום רחבה... כל המילים נעתקו עוד לפני שהגיעו
הלשון...
"למה,איך, מי, מה?"
הכל לא נראה חשוב כלל לפתע...

רציתי לומר משהו... כל דבר אך לא יכלתי...

היא קטעה את הסערה הקודרת  אשר השתררה בתוך מוחי הקודח
במהרה...

"בדרך כלל אני חשה, באנשים שזקוקים לעזרתי ביתר מהירות...
כנראה אני מתחילה להחליד...
"אבל זה לא משנה... הכל תלוי כעת בהבנה שלך את המצב... את
יכולה לזכות בחייך בחזרה... או להפסיד אותם בחלקיק שנייה...
הכל בידייך."

"על מה לעזאזל את מדברת? מי את בכלל...? איך את יודעת את שמי?
ואיך..."

היא קטעה אותי לפני שהספקתי לפלוט עוד מילה חדורת
טרור מתוך תוכי...

"יש לנו עוד כמה דקות עד אז, אני יכולה להרגיש את זה...
עכשיו תקשיבי לי ותקשיבי טוב!"

"עוד כמה רגעים יגיע הסוס שחיכית לעלות עליו כל ימי חייך...
הרכבת תעצור בתחנה שלך והרגליים שלך יצטרכו לנוע, אחורה או
קדימה."
"נמנע ממני לחשוף בפניך את האמת, גם לרמוז קלות על העומד
להתרחש אסור לי..."
"אין ביכולתי להתערב בגורלם של אנשים...
רק להדריך אותם איך להתייחס אל העומד לבוא... אנחנו מופיעים
בצורות ובגדלים שונים
יש רבים מאתנו, אנחנו בכל מקום בכל זמן....
אנחנו אתכם לאורך כל הדרך, מלאכים שומרים אם תרצי...
אך נאסר עלינו להתחכך אם העומדים בדרך שאותה עלינו להכין
בשבילם."
"אל תחשבי אחרת, אני בדיוק כמוך, זורמים בי אותם כדוריות דם
אדמדמות, אותו חיוך עולה עם כל אור בוקר קסום ואותם הדמעות
זולגות גם מעיניי בשעה שחורה..."

"אך פשוט יש לי תפקיד, לכולנו יש אחד... וזה שלי , זה כל מה
שאת צריכה לדעת, זה כל מה שאני יכולה לספר וזה כל מה שאת רוצה
לדעת..."

הרוחות החלו לזרום בשצף לעברנו...
הכל נראה כל כך בדיוני... וכה מציאותי באותו הזמן.

פניה הבהיקו, כאילו זרקור ניצב מאחורי כל תא שלה והאיר בשיא
העוצמה...

הרגשות התחילו להתרוצץ בגופי כעדרי תאוים אחרי הקפצות טקילה
בלתי ספורות...

בשיא ההמולה היא אמרה לי בקול חלוש אך קורע את עור התוף
לחלקיקים
"הושיטי בפניי את ידייך"

מלאתי בדריכות אחר בקשה האישה האלמונית...
ולפתע הכל נעצר בשבילי... כל המכוניות השועטות על הכבישים
העטורים בפסים לבנים בים של שחור...
כל הולכי הרגל אשר מתעלמים מקולות ההזהרה הנואשים של כל
הרמזורים בצבע אדום בוהק...
כל הסנדוויצ'ים הטוניסאים הנקנים בקיוסק הקרוב תוך כדי גרימת
שנאה עצמית וכאב בין גופי החוזר על עצמו במכוון לפי המתכון
המושלם לשונא המתחיל, "תפוחי אדמה, ביצה, תונה =שומן, אוי אני
שמנה!!..."

זוהר בקע מכל גורם, מכל נייר מטונף שהתגלגל על הרצפה, מכל צרחה
שהשתחררה מהנהגים העצבניים, כל נשיקה של זוג נחפז המתרפק על
הקיר בפינה...

הכל היה טהור
הכל היה נכון
החלקים של הפאזל הפרגמטי תמיד היו שם, במקום הנכון
רק הלב שלי היה אי שם מחפש את המושלמות שתמיד הייתה פה תחת
עייני אפי ונשמתי.

עצמתי את עייני בשלב שכבר לא יכלתי לעמוד בפני המאורות שפמפמו
מולי...

ואז הכל נעלם בין רגע
היא לא הייתה שם עוד, מולי, מחזיקה את ידי, מעניקה לי את כל
הכוח הזה.
אך עם המצמוץ הבא, הכל היה איתי... הכל היה שם
לעולם לא חלף נעלם או נדם
אצלי העוצמה, מאז ומעולם ותמיד תהיה...

ברגע שההרגשה מדהימה זו חלפה בתוכי נשמעה ירייה במרחק מה
מאחוריי אשר ניפצה את כל הרגע לשברירים נוצצים.

ראשי התנודד בתנועה מהירה לאחור
וראיתי.
שם ניצב האדם, השבור, כולו דמעות ומחשבות נמרצות על אבדון, על
מוות. אפוף בכעס מצטבר.
דם נשמתו הבלתי מובחן ניגר על בגדיו בעוד הרובה המונף אל על
לעבר הרקיע הכחלחל פלט עשן אפור כפיח...

זעקותיו שוחררו אל העולם כתינוק בן יומו אשר רק רוצה לחזור אל
תוך רחם אמו אל תוך החמימות, לביטחון, לאהבה ללא תנאים...

אך אין יותר בית כזה, אמו  בקבר. הלכות אביו גם מהן נותרו רק
זיכרונות קבורים, המתעוררים עם כל שינת לילה סהרורית...

מוחי קלט מילה אחר מילה ממלמולה של נשמתו הפצועה...
שפה חדשה ומסעירה...
שידעתי מאז לידתי הראשונה.

עיניו בהקו בצבע ארגמן סופני...
לא נשאר לו עוד הרבה זמן, הוא רצה לברוח מהפחד,
לא נותרו עוד דרכים,
לא נותרו עוד פתרונות,
רק כדור אחד,
לנקודה המתאימה...

טעות כה איומה...

רגליי החלו לנוע לעברו בתנועה אינסטינקטיבית
לבי החל לפזר מאורות של אהבה
וחיוך כביר כחמה אין סופית נתלה בין שפתיי

עיניי האנשים מסביב הביטו בי כבגרגר חול המתקרב במהירות אור אל
טייפון הרסני.
לא היה אכפת לי. כלל לא.
מצדי שכאן ועכשיו אעלם
רק שלא אוביל עוד אדם עמי אל הקץ...

רצתי על המדרכה הסדוקה, רצתי אל אבדון, רצתי אל אהבה.

לא חשתי בדבר. לא בצעקותיו לעצור לפני  שישתמש בכלי ההרג שמונח
בידיו
ויחורר את גופי בשלל עיצובים סוריאליסטיים
לא בכדורים העגלגלים שנורו אל עבר הרקיע בקולות צורמים עד
מחרישי אוזניים,
ולא באלה שהתקדמו לעברי, בדרך לשחרור נשמתי מהכלא הגשמי הנוכחי
שלה...

אך זה לא שינה לי דבר כל עוד בגופי זורם דם, כל עוד לבי הולם
בחוזקה של תופי גונג
כל עוד המוח מעביר את המידע במהירות בלתי נתפסת אל שרירי גופי
הנעים בקצב מסחרר
אני לא התכוונתי לעצור.

הייתי מולו, מול גלי הזעם, מול מפעל העצבות, מול בובת השעווה
שהמיסה את עצמה.

כעת מוט המתכת ההרסני כוון אל ישירות אל חזי...  מכאן האפשרות
להתחמק מעונש המוות היינו שולי בהחלט.
"אך כבר קרו נסים לא?"

דמעות מעורבבות בזיעה נטפו מפניו הבוערים
התבוננתי בעיניו... סופה פנימית התחוללה בתוכם, כל האוניות
טבעו, כל המזחים הוצפו. נותר רק אי קטן בלב ים השחור.פיסת יבשה
זעירה שמספיקה בכדי לייבש את כל הנוזל המציף.

ואני,כל מה שיכלתי לעשות בפני שיטפון כזה של חושך
הוא לנפץ את הסכרים של מאגרי אהבה שנשמרו בתוכי, בתוך כולנו.

פשוט חיבקתי אותו, כרכתי את זרועותיי סביבו, ללא כל כוונה
לעזוב.
עטיפה נוצצת החופפת מתנה מרופטת.

התאחדנו בתוך בועה, בלתי נראית
חיוכי החל לנדוד גם אל פיו
גבותיו החלו להתקדם אל על במעלה הפנים אשר החלו לאהוב שוב,
אפילו אם לרגע...

גם ידו החלה להתכווץ מרב התענוג אשר לא יתואר במילים.
מה שהביא לפליטת כדור נוסף, לסוף החיוך, לעצימת העיניים,
לסיום, לקריסה מוחלטת של כל המערכות והחלפת הצבע האפרפר של
הרצפה המחוספסת באדום, חיי, שואף לשוב בחזרה למעונו הצנוע,
משאלה אשר לא תתגשם.

כאן הכל נחתך, הזיכרונות, הרגשות האמת והשקר.

בצבוצים של אורות אשר כוונו אל גופי.
גוף ספוג, באדום.
ופרצוף, לא מגולח, שרוט משהו, חסר כל חן, מחייך באור אשר לעמתו
השמש אשר מברכת
את בקרינו ונפרדת מלילותינו מחווירה ללא כל דמיון.

כעת הכל טוב
כמו שתמיד היה
ותמיד יהיה

ואני אחת עם תפקיד.
אני יודעת שאתם בדרך לישועה שלכם כמו שהייתי אני,
אני יודעת שהיא תאיר בפניכם במלוא הדרה.
אולי  תבחינו בי, אולי לא.
אבל אני אהיה שם.
אחת כמוכם,
מדריכה
במודע או שלא.
זה כל מה שאתם צריכים לדעת,
זה כל מה שאני יכולה לספר
וזה כל מה שאת רוצים לדעת...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כבשל'ה, עיזבי
אותך משמיכת
טלאים!!
ממה לעזאזל עשוי
סריג עקיפה???




לא כבשה אבל
מסתובבת לפעמים
עם חיות משק
מתולתלות
למיניהן...


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/11/01 0:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בלו סקאיי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה