היא הייתה יפה, הו כן, יפה מאוד.
יופי שלא נראה כמותו מעולם.
שיער הגולש על הכתפיים, בוהק לאור הכוכבים.
עיניים צלולות המדברות בפני עצמן.
פה שמתוכו נשמעים קולות צחוקה.

כל כך עדינה ויפה היא הייתה.
כל כך שקטה.

אתה אהבת אותה ככה,
שקטה ויפה, צוחקת.
אבל יותר מכל, אהבת אותה שקטה.

ואז, ביום ההוא,
כשראית אותה איתו,
התקפים תפסו אותך,
ועליהם לא יכולת להשתלט.

התעוררת לקול הרוח הנושבת,
והעלים הרטובים פזורים בכל עבר.
ואז ראית אותה,
את היופי, את השלמות,
שוכבת מולך, שקטה.
שקטה מתמיד
קרה מתמיד.

בפעם האחרונה, ראית אותה.
בפעם האחרונה.