אחרי השבעה הם התחילו להגיע. בדרך כלל שניים ביום, לפעמים הם
טעו בחישוב והגיע רק אחד, או שהגיעו שלושה והסתכלו במבוכה אחד
על השני, והשני על השלישי. על הפנים חיוך כזה מבין וראש מוטה
טיפה הצידה. מבליטים טיפה כמעט בלי להרגיש את השפתיים, כי זה
מנחם. בידיים הם היו מחזיקים כמובן סיר או תבנית. כדי להיכנס,
הם היו מציגים קודם כל את מה שיש להם בידיים המרופדות בכפפות
מטבח, ומסבירים שהם חשבו שתהיה רעב אז הם הכינו. ואתה מחייך
ואומר תודה רבה, לא הייתם צריכים. אבל ברור שהם היו צריכים,
אחרת מה היית אוכל?  

הם יתנו לך את כל האוכל שבעולם, אך גם ייקחו איתם משהו בתמורה;
הם יישבו איתך בסלון, ירצו שתספר להם הכל, שתשפוך את הלב,
שתגיד איך אתה מרגיש, והכל תמורת חתיכת פשטידה. אם הם מביאים
גם קינוח, אז אתה צריך להשקיע, ולהיות עצוב יותר, ואולי אפילו
להזיל דמעה מלוחה, כי צריך לתת את הסחורה. וזה שיושב מולך
יוציא בקבוקון שהביא מראש וישמור את הדמעה שלך, לאחר כך. ועל
הפנים שלו יש חיקוי מושלם של ההבעה שלך, אבל אתה יודע שמבפנים
הוא מחייך, כי הוא קיבל את מה שהוא צריך. בתוך התבנית יש כל
פעם הפתעה אחרת; לפעמים זאת פשטידת תירס, לפעמים ברוקולי, אם
זה אחד משקיען הוא יכין משהו מבטטה כי הוא יודע שאתה אוהב, אבל
בתמורה אתה תהיה צריך לתת לו יותר. ולאט לאט אתה מרגיש שלמרות
שאתה שבע, אתה מתחיל להצטמק.  אבל אחרי חודש שהם היו מגיעים כל
הזמן והמקרר היה מלא, הם התחילו להגיע בתדירות נמוכה יותר. אחד
בשבוע, אולי שניים, אבל הם היו מקפידים לא לשכוח לקחת מה
שצריך, כי זאת העסקה.  

היום הם כבר לא מגיעים, כי זה כבר עבר ונשכח וזה כבר פחות טרי
ומדמם וכואב, ויש אנשים אחרים חדשים שצריכים שיביאו להם
פשטידות בשביל לנחם ולעודד אותם. היום אתה מכין לעצמך את
הפשטידות; לפעמים מתירס, לפעמים ברוקולי, וכשיש כוח אתה מכין
מבטטה. הן לא טעימות כמו שלהם, אולי בגלל שאין בהן נשמה, אבל
אתה מרוצה. ולאט לאט אתה חוזר לעצמך וגדל, ולמרות שכולם אומרים
שרזית, ואתה באמת רעב רוב הזמן, אתה אומר לעצמך שעדיף ככה.
ואולי אתה צודק.