תמיד אהבתי לשמוע את צחוקה של דניאל אחותי הקטנה כאשר קפצה
בחבל בחצר ביתנו ברחוב ז'בוטינסקי 34. היינו משפחה ישראלית
ממוצעת, שני הורים ולהם בן ובת. אני אורן, האח הגדול, ואחותי
הקטנה דניאל כמו שסיפרתי. אחותי קיבלה את חבל הקפיצה שלה
מהוריי ליום הולדתה החמישי. היא מאוד התרגשה ומיד רצה לחצר,
קופצת ושרה לעצמה שיר ילדים נוסטלגי אשר לווה בצחקוק קטנטן
שכזה.
בחדרי, כשהייתי מכין שיעורי בית, ליווה אותי צחוקה המתגלגל,
צחוק שחסר לי מאז שדניאל ואני גדלנו. אני גדול מדניאל בשש
שנים, בעצם שש שנים שבעה חודשים ושלושה ימים, אם רוצים לדייק.
כאשר התגייסתי לצבא דניאל הייתה בכיתה ז', ילדה חכמה מאוד,
שדילגה על כיתה ג'. עברו מספר חודשים ולדניאל הייתה בת מצווה.
אני זוכר בבירור את היום הזה כי מספר שבועות לפניו, כאשר
הוריי בחרו את התאריך לאירוע, ניסיתי להשיג שחרור ליומיים
מהיחידה שלי ששירתה בעזה. דיברתי עם המפקד, עם הרס"ר ועם
הרופא והצלחתי לקבל שחרור מהיחידה ליומיים המסוימים הללו.
לעולם לא אשכח את חגיגת הבת מצווה של דניאל כי באותו ערב
במבצע באזור בו שירתנו, החבר שהחליף אותי נפגע מכדור בעורף.
לא ערבי הוא זה שהרג אותו, אלא לאחד החיילים שהיו תחת פיקודו
נפלט כדור. הודיעו לי על פטירתו רק ביום שאחרי המסיבה של
דניאל. קשה מאוד קיבלתי את הידיעה על מותו של חברי ועברו מספר
חודשים עד אשר התגברתי עליו.
ביום חמישי אחד, כשחזרתי מהצבא לחמשו"ש, אחרי מבצע רחב היקפים
ברצועה, ראיתי את דניאל בחצר, בגשם, קופצת בחבל. ניגשתי אליה
ואמרתי לה להיכנס הביתה ולהתנגב אך היא לא דיברה, רק הנידה
ראשה בשלילה. "מה קרה?" שאלתי אותה אבל היא המשיכה בשתיקתה.
מנדנדת את ראשה ולא אומרת כלום. התבוננתי בה במבט בוחן, אבל
לא נראה היה כי קרה משהו. חזרתי לסלון החם והנעים ואז הבחנתי
בנצנוץ קל בפינת עינה. "את בוכה?" שאלתי, אבל היא לא אמרה לי
מילה והמשיכה לקפוץ. "את כועסת עליי?" שאלתי שוב והיא עצרה
והתיישבה על הדשא הרטוב. התיישבתי לידה והסתכלתי לה עמוק
בעיניים. "מה קרה דניאל? למה את בוכה?" דניאל השפילה מבטה
לדשא הרטוב, ניגבה את הדמעות שזלגו על כל פניה, והתערבבו
בטיפות הגשם. היא הרימה את ראשה, הביטה בי במבט העצוב שהיה רק
שלה ואמרה לי: "הוא נפרד ממני! לא עשיתי לו כלום, למה הוא
נפרד ממני?!". בתחילה לא הבנתי על מה היא מדברת ואז נזכרתי כי
בערך לפני שלושה חודשים דניאל הזכירה מישהו בשם אופיר שהציע
לה לצאת איתו. ריחמתי עליה, הסתכלנו אחד לשני בעיניים בערך
רבע שעה ולא אמרנו מילה. פשוט לא היה   צורך במילים. פתאום
דניאל קמה, ניערה את עצמה, שלחה את ידה כדי לעזור לי לקום
ואמרה: "יורד גשם, אנחנו עוד נירטב!" וחייכה חיוך שובב. קמתי,
הסתכלתי עליה עוד פעם, חיבקתי אותה, ואמרתי לה שהכול יהיה טוב
ושאין לה מה לדאוג כי יש עוד הרבה בנים בעולם.
שלושה שבועות עברו. כאשר חזרתי הביתה מהצבא מצאתי פתק על
הדלת: "אורן, אני ודניאל נסענו לקניות. יש קצת אוכל במקרר
ובקבוק קולה במזווה שאסור לפתוח! הוא לארוחת הערב", זה בדיוק
מה שאני   צריך עכשיו! מלמלתי לעצמי וניגשתי למקרר לבדוק.
בערב, כמו בכל יום שישי, כשאני חוזר מהצבא, יצאתי עם כמה
מחבריי הטובים שעדיין לא נותק איתם הקשר למסיבה בעיר. הפעם
המסיבה עבורי הייתה שונה. הרגשתי קצת מרוחק מכולם והתיישבתי
בצד כדי להירגע. חבר אחד ניגש אליי וצעק משהו, שלא שמעתי בגלל
המוזיקה הרועשת. אמרתי לו שאני עייף, הוא חייך אליי וחזר
לרקוד עם כולם. ואני, במצב רוח קודר, החלטתי לחזור הביתה.
כשהגעתי לביתי עליתי לחדרי, הורדתי חולצה, החלפתי את התחתונים
לבוקסר וקפצתי למיטה. ניסיתי להירדם, מסתובב ימינה ושמאלה, על
הבטן, על הגב... אך שום דבר לא עזר לי, פשוט לא הצלחתי
להירדם. כך עובר הזמן, ואני שוכב על הגב ובוהה בתקרה. ואז
שמעתי את הצחקוק המוכר. קפצתי ממיטתי, מקווה שאחותי תספר לי
סיפור ואולי תאמר לי משהו נחמד שירגיע אותי ואוכל ליפול
למיטתי ולישון עד מחר. אך זה לא קרה. ירדתי למטה וראיתי את
אחותי הקטנה יושבת על הכיסא הקטן במטבח, זה שעזר לאמא להגיע
למקומות הגבוהים, עיניה בוהות באוויר והיא מצחקקת לעצמה.
נבהלתי. ניגשתי אליה ושאלתי אותה אם היא מזהה אותי. היא הנהנה
בראשה וצחקקה לה, אך צחוקה לא היה תמים כפעם. היה בו משהו
מרוחק, כאילו היא צוחקת ממשהו שרק היא יכולה לראות. אישוניה
המורחבים והתנהגותה המנותקת סיפרו את האמת: אחותי הקטנה,
דניאל שלי, מסוממת. פתאום פסק הצחוק וראיתי את כאבה. חיבקתי
אותה ואמרתי: "בואי, תבכי. זה יקל עליך." והיא החלה לבכות
והדמעות זלגו על לחייה.
בימים שחלפו לא הפסקתי לחשוב על דניאל ועל אותו לילה. כאשר
הגעתי שוב לחופשה הביתה נמנעה דניאל מלהסתכל לי בעיניים. זה
היה אחד הדברים הקשים ביותר שקרו לי עם אחותי. אחר הצהריים של
אותו יום ראיתי את דניאל לוקחת את חבל הקפיצה שלה מהמתלה
בסלון. אבל היא לא הלכה לחצר כפי שנהגה לעשות בעבר, אלא הלכה
לחדרה וסגרה את הדלת. חלפו שעות. קראנו לדניאל וישבנו לאכול
את ארוחת ערב שבת. דניאל לא באה ואמא קראה לה שתבוא לאכול, אך
לא היה כל מענה. הלכתי לחדרה וקראתי בשמה: "דניאל! דניאל!" אך
כל ששמעתי הייתה דממה מחרישת אוזניים. ניסיתי להיכנס אך דלת
חדרה הייתה נעולה, בכוח פרצתי את הדלת... וצעקה הדהדה ברחבי
הבית. כל חיי לא אשכח את התמונה: אחותי דניאל תלויה על מאוורר
התקרה כשחבל הקפיצה שאותו קיבלה לפני שמונה שנים, ביום הולדתה
החמישי, כרוך סביב צווארה ועל גופייתה הלבנה שלבשה כתובה
המילה "סליחה" בטוש שחור עבה.
"דניאל!!!" צרחתי, מחזיק את ראשי ועוצם את עיניי בניסיון
למחוק את המראה הנורא ולהחזיק את הדמעות שלא יתפרצו - עד
שנשברתי. יצאתי לחצר, ישבתי על הדשא הרטוב ודמעותיי התערבבו
בטיפות הגשם השוטף.