מוציא את קופסת המשקפיים מהתיק. אמנם המספר שלי מאוד קטן, אבל
בכל זאת אני אלבש אותם היום. אני מוציא את המשקפיים מהקופסה
ומנקה אותם בחתיכת הבד הירוק שקיבלתי איתם. אני קם עכשיו
מהמיטה, מסוחרר מליל אמש, ניגש לטלוויזיה ומוריד ממנה את
חבילת ניירות הגלגול (קינג סייז דק במיוחד) שנכנסות בצורה
מושלמת לקופסת משקפיי. אני יוצא למרפסת, לבוש בבוקסר וחולצת
טי שהחלטתי לא להחליף מפאת עצלנות. עציץ הקאנביס כבר מספיק
גבוה וזה שבועות אחדים אני נהנה מיבוליו. אני גורר את כיסא
העץ לכיוון העציץ וגוזם חתיכה קטנה מפרח הקאנביס. ביושבי על
הספה בסלון הוצאתי מכיסי חבילת נובלס ופוררתי את הטבק מאחת
הסיגריות לנייר מקופלפתוח שמשמש לי לקיסוסים כבר זמן מה. את
הפרח אני מפורר לתערובת הטבק דרך מסננת פשוטה ואת הקססה
המוכנה אני שופך בעדינות לשקית הניילון עם הסוגר הנצמד שחברה
של אחותי נתן לי לפני חודש, ואת הדבק שנשאר לי על האצבעות אני
מלקק.
כשאני מסיים להתארגן אני מצחצח שיניים ויוצא העירה, להעביר את
הזמן באוטובוס ולאכול משהו. זה שיא הקיץ וגם בירושלים מאוד חם
ומזיעים הרבה. אני יורד בבנייני האומה ונכנס לתחנה המרכזית
ללא סיבוכים מיותרים. אוכל סנדוויץ' צועני מלחם מחיטה מלאה
בארומה ושותה שתי כוסות מים קרים. לאחר מכן אני עובר לחנות
הספרים שבאותה קומה ומעיין לי קצת בספרי הפילוסופיה, לא מצאתי
שום דבר מעניין... בחנות המוזיקה בקומה השנייה הקשבתי ל"מיסה
גלגוליטית" מאת יאנצ'ק. המוזיקה הייתה נפלאה, פיוטים
מוזיקאליים של כלי נשיפה מעץ ומתכת בשילוב עוצמות רוחניות
אפלות של מקהלה כנסייתית ועוגב רב עוצמה שבא בסולו מפתיע בפרק
החמישי. לרגע עלה בי פלאשבאק מאתמול והמוזיקה נשמעה בצבעים
ובטעמים אדומים-שחורים-צהובים, וירוקים שהופכים לכחולים
מרירים וכל החדר נראה פתאום כל כך ידידותי ומלא פרטים שרק
רוצים שאבוא לבדוק אותם, איזה כיף שקובי הביא לי לפני חצי שנה
זרעי קנאביס "וויט ווידו" מעורב עם "סופר סקאנק אדום" (בפיתוח
אמסטרדמי).
היצירה הסתיימה, החיים נהיו שלווים וטובים. אני שואל אם
צריכים עובדים בחנות בידיעה שהם כבר לא מחפשים לפחות חודש.
"אני מבין שאתה ממש רוצה לעבוד פה", אמר מוכר החנות.
"כן," השבתי, "אני בטוח שזאת עבודה שתפורה עליי."
"אתה יודע," אמר המוכר, "כבר יש לנו את הפרטים שלך, זה חודש
בערך שאתה בא כל יום ושואל."
לא ידעתי איך לענות, הסתובבתי והמשכתי לשוטט בחנות.
השעה כבר שתיים וחצי והגיע הזמן לחזור לדירה. אני יורד חזרה
לבנייני האומה ומשם לוקח קו 31 חזרה הביתה. אני מתיישב במקום
הקבוע שלי, מושב מאחורי חיבור האקורדיון של האוטובוס בצד
הנהג. עקב השפעת הגאנג'ה שעוד לא לגמרי חלפה מהבילוי אמש,
נהיגת הנהג נראתה לי קיצונית במיוחד.
ידידה שלי הגיע אתמול מהצפון, מחפשת מקלט לכמה ימים עד שהמצב
הביטחוני יירגע, ובמיוחד בשבילה הכנתי באנג מבקבוק 'אקווה
נובה' עם ציורים של פינק פלויד שציירתי בארטליין. להגברת
התענוג שפכנו לבאנג שמנת מתוקה (שגם קניתי במיוחד לכבודה)
ומים, טריק ישן שלמדתי בתיכון מהמורה שלי לספרות.
"אתה, שב פה!!!" מעירה אותי בחורה צעירה שמעיפה את בנה או
אחיה למושב מולי, הפונה לכיווני, בצד השני של חיבור
האקורדיון. היא העיפה אותו למקומו כאילו היה בובת סמרטוטים
והוא רק בן שלוש בערך. אחריה ראיתי את בעלה או חברה או אחיה
החובש כיפה שחורה מתיישב עם אחיו של בן השלוש במושב הזוגי בצד
השני של האוטובוס. מייד זיהיתי אותם, הם גרים בשכונתי ולא פעם
נתקלנו ברחוב. שני הילדים העלו לי חיוך על הפנים, זה כמה
חודשים שלא חייכתי ככה, מאז שסיימתי להדריך בקייטנה לא יצא לי
להיפגש עם ילדים. אין דבר בעולם שעושה אותי מאושר יותר
מילדים, אני בטוח שאהיה אבא נהדר, במיוחד לאור העובדה שלא
אחזור על טעויות אבי.
הילדים נראו שמחים, חייכו המון והשתוללו באוטובוס, דבר שלא
הזיז כל כך לזוג שהשגיחו עליהם. מדי פעם הבחורה צעקה על הילד
שישב לידה ונתנה לו הוראות פיזיות איך להתנהג, אך הוא רק
המשיך להשתולל על חיבור האקורדיון, דבר שהבעית אותי להחריד.
עלתה בי מחשבה על כך שהילד מנסה לברוח ממנה, מחשבה שעוררה בי
שנאה יתרה לזוג.
'מה הם חושבים לעצמם?' חשבתי, 'אני חייב להתקשר למשרד הרווחה
שייקחו את הילדים.' וכך המשיך המצב להיות מאוד לא נעים, כאילו
עיוורים היו, המשיכו הזוג להתעלל בילדים. תחת עיניו של הבחור
הבחנתי בשקיות אדומות ומבטו המעופף העיד על שימוש בסמים קשים.
ניסיתי לחדור למבטו של הילד היושב מולי, חייכנו אחד לשני.
"שב פה אמרתי לך!!!" צעקה הבחורה. הפעם היא ממש הגזימה, היא
משכה את הילד כל כך חזק למושב שהוא קיבל מכה בראש מהמעקה של
החיבור ומכה בגב מהמושב. מבטה נעזב לחלל. מעולם לא הבנתי למה
אנשים משתמשים בסמים קשים, זה הורס לך לגמרי את החיים, ועוד
ההתבוננות בזוג הנרקומנים העביר בי את הידיעה שאני לעולם לא
אקח סמים קשים, גם כדי לא להגיע לעולם למצב שבו אתעלל ככה
בילדי. הבחור דווקא נראה חביב; הוא שיחק קצת עם הילד ומדי פעם
שמעתי זעקה קטנה מעברם, זעקת ילד קטן. הייתי כל כך מרוכז
בבחורה ששמתי לב שגם הבחור מתעלל בילדים כמוה רק לאחר שהם
החליפו ביניהם ילדים באגרסיביות, משום שהבחורה לא יכלה
להתמודד יותר עם הילד שלה. מבטי הופנה עכשיו לבחור שבהתחלה
השתעשע עם הילד אך כשזה עלה לו על העצבים החזיק אותו חזק שלא
יזוז, ומה שנראה כחיבוק הפך לעינוי מדרגה ראשונה.
שקלתי להציע להם עזרה בטיפול בילדים אך התביישתי ופחדתי שאפול
בעוד האוטובוס נוסע. התפללתי שהנסיעה תיגמר, התפללתי כל כך
חזק! אחד הילדים התחיל לבכות, ובכך זכה לעוד קצת כאפות
ומשיכות בשיער. העפתי מבטי לחלון, עוד מעט מגיעים. החזרתי את
מבטי לבחורה עם הילד החדש שבכה, היא ניסתה לדחוף לו בקבוק עם
מיץ פטל מרוכז מאוד לפה אך הוא לא רצה לשתות. הילד נרגע לבסוף
כשהיא עזבה אותו לנפשו, באמצע האוטובוס... עוזבת ילד רק כדי
שלא יבכה.
כשהילד השני התחיל לבכות הם החליפו שוב פעם ילדים. "בני
זונות", לחשה הבחורה בעת ההחלפה שנראתה כמו מופע קרקס, שני
ילדים קטנים מרחפים באוויר ונוחתים ברכות על זרועות אהוביהם.
הבחורה נתנה לילדה את הבקבוק עם מיץ הפטל ולאחר שלגם קמעה
נרדם בחיקה. מבטה צנח עליו וזרועותיה עטפו אותו, מגנות עליו
מפני כל. התפללתי שדמעה תרד לה מהעין אך זאת לא באה, היא
נצמדה עם הילד לחלון וחיבקה אותו בעיניה העצומות. הבחור שיחק
טיפה עם הילד ואף נשק ללחיו מספר פעמיו עד שזה נרגע והתיישב
בנחת על ברכיו.
עברו מספר דקות, דקות של התעלות, עד שהגענו לשכונה שלנו.
ירדנו באותה תחנה משום שגרנו, כך מסתבר, באותו בניין דירות.
בשארית כוחותינו סחבנו את נאורי ואת שליו למיטותיהם. הבחור
המוזר שישב מולנו עלה עוד כמה קומות עד שנכנס לדירתו. הוא
נראה לי בחור טוב, רק מסטול מהתחת, ונראה ששליו התעניין בו.
הלוואי שהם היו יודעים עד כמה אני אוהב אותם.
"תבשל משהו," ציוותה עליי שונטל, אישתי. בן 25 וכבר נשוי עם
שני ילדים. אני יודע ששונטל אוהבת את נאורי ואת שליו, אוהבת
מאוד, אני רוצה שהיא תאהב אותם, מאוד. התקשרתי לספיר ואמרתי
לה שאנחנו הולכים לישון ושתבוא להשגיח על הילדים בעוד שעה,
כשיתעוררו. ספיר הייתה אחותה של שונטל, והילדים ראו בה אמא
שנייה. כבר חמש שנים מנסה ספיר להוציא אותנו מהסם אך ללא
הצלחה, הלוואי שהייתה יודעת כמה טוב זה עושה לנו, מעלים את כל
הפחדים, מוחק את הכאב לחלוטין. אני לא מבין מה כל התעמולה
הזאת נגד ההרואין, הרי זוהי מתנת האל לאדם, ללא כל צל של ספק.
לא סתם אלוהים ברא את פרג האופיום.
נכנסתי לחדר השינה שלנו, התיישבתי על המיטה שלי והוצאתי את
קופסת הנעליים השחורה מתחת למיטה. כשפתחתי אותה ראיתי שהלימון
כבר יבש לגמרי, לכן חזרתי למטבח לקחת לימון חדש.
"מה אתה עושה פה?" התרגזה עליי שונטל במטבח, נראה לי שהפרעתי
לה לשתות את כוס המים האחרונה.
"חסר לימון, וגם אני צמא."
"יאללה, מהר, תבשל כבר, אני מ-ת-ה-!" לרגע הבנתי כמה זה חרא!
שונטל לא יכולה לסבול יום בלי מנה או שתיים. ואני, לי יש את
הילדים, זה הסם שלי - זה והרואין, אבל בלי הילדים אין לי
כלום. לפחות לשונטל לא אכפת מהם; לפעמים אני מתפלל אחרי תפילת
ערבית, שייקחו מאיתנו את הילדים. אבל בכל פעם שבאים לראות מה
המצב בבית אני מתחנן שלא ייקחו אותם. שונטל שונאת אותי, בגלל
זה. אני חושב.
אבל די! עוד מעט כבר נפסיק לחשוב, נפסיק לכאוב. חזרתי לחדר
השינה ועל כפית הכסף שפכתי קצת מהקוק הפרסי וכמה טיפות מיץ
לימון סחוט טרי. הרתחתי את המרק עם מצית הקליפר שנשארה לי
מתקופת נעוריי, תקופה שבה ההרואין היה נראה כמו גזר דין מוות,
תקופה שבה הקליפר מילאה את ייעודה בהדלקת באנגים. חשיש...
או... אלו היו ימים!
שונטל נכנסה לחדר ונשכבה על המיטה שלה. הורדתי לה את
המכנסיים, ונזכרתי כמה אהבנו פעם. פעם אפילו ישנו באותה מיטה,
תחת אותה שמיכה. 'די!' צעקתי בלב, 'עוד מעט הכול ייגמר'.
ההרואין הפך מפלט אחרון לאושר, לשפיות. מצאתי וריד ברגלה
הימנית של שונטל, שאבתי קצת דם למזרק והזרקתי בעדינות
ובמיומנות שלא תתואר את הסם המתוק לתוך מערכת הדם של אישתי.
יותר לא שמעתי ממנה.
בעוד שונטל מתענגת, נוגעת באושר, אני נשכב על המיטה שלי.
מסתכל על התקרה, ועושה חשבון נפש, האם זה נכון? ברור לי שלא,
ועוד הקוק הפרסי הזה זבל! רגע, נזכרתי, קניתי שלשום הרואין
טהור לבן כשלג, אני חייב לנסות אותו. חייכתי.
התיישבתי על המיטה ובישלתי לעצמי הרואין מתוק כזהב, טהור כאור
הלבנה. 'מה אתה מזיין ת'מוח', חשבתי. ההתרגשות הזו, כבר המון
זמן לא הרגשתי את ההתרגשות הזו, כמו ההתרגשות של הבאנג
הראשון, לבי דפק בחוזקה. מרוב התרגשות הרגשתי שעומד לי,
הורדתי את המכנסיים והזרקתי את הסם המזוקק, הנפלא, לתוך וריד
איבר מיני הזקוף. זה לא כואב כמו שזה נשמע, לא אם עושים את זה
במיומנות כמו שלי. האמת, הכי טוב להזריק שם, וגם הכי פשוט.
כמה נשימות לכניסה, ואתה כבר בעולם אחר. אני לא יודע איך
אנשים חיים בלי הרואין, זה פשוט הדבר הכי טוב שיכול לקרות לבן
אדם, הכול טוב, שום דבר לא מפריע, אני אפילו לא זוכר איך
ההרגשה כשמשהו מפריע לך, אני לא זוכר איך זה לפחד, לכאוב,
לבכות מצער.
החומר הזה חזק מאוד, מחשבותיי נמסות במיץ לימון, אני כבר לא
חושב במילים, אני שוכח איך זה לדבר, וזה כלל לא מפריע לי, כל
המחשבות זורמות באוטוסטראדה במהירות עצומה, הנפש מזוקקת
עכשיו, הכול טס בשליטה מלאה, נחת, נחת עולמים. ההשפעה מתחזקת
ומתחזקת, אני חושב שאני צריך להתחיל לפחד מזה, יכול להיות
שאני נכנס למנת יתר. אבל זה כל כך לא משנה. נזכרתי ששמתי כמות
שווה לכמות ששמתי לשונטל, וזה הרואין מזוקק, קטלני במינון
כזה. איזה כיף לי! אני לא מאמין שאני כזה גאון! תענוג חזק שאי
אפשר לתאר, לא נשאר כלום בעולם, כלום! רק לובן מזוקק ונפש
טהורה.
אני רץ לשירותים, מוציא מהמחבוא את הבאנג שהכנתי אתמול, שופך
קצת מים ודוחס את תערובת הקססה למבחנה. אני ממלא אותה עד
הסוף, דוחס ושם עוד. אני מעביר את הבאנג ליד שמאל, סותם את
הצ'וק עם האצבע המורה, עוצר לרגע. מסתכל על הציורים, אני צייר
ממש טוב, היד שלי מתחילה לרעוד מהתרגשות. אני מסדיר נשימות
לקראת השאיפה הגדולה.
"ברוך אתה אדוני, אלוהינו מלך העולם, בורא מיני בשמים", זוהי
ברכה שעוזרת לי לעשן.
אני מדליק את הקליפר שלי, לוקח נשימה עמוקה ומוציא את כל
האוויר מהריאות, מצמיד את הבקבוק לפי ובשאיפה עדינה מאוד,
מיומנת מאוד, אני מדליק את ראש המבחנה בבועות עדינות, אני
מגביר טיפה את השאיפה ומשחק עם המצת עד שכל הראש נדלק שווה
בשווה, אני עוזב את המצת שנופל לרצפה ומחזיק עכשיו עם אותה
היד את תחתית הבאנג. הראש כבר דלוק כולו ועשן סמיך הצטבר מעל
מי הבאנג, אני מגביר את השאיפה, כשתחתית הראש מתחיל להידלק
אני מגביר את השאיפה לעוצמה חזקה, דבר שמשגע את מי הבאנג
בבועות ומעלה את העשן לפה, אני מפיל את הראש שכבר מיצה את
תפקידו, ואחרי שאיפה חזקה מאוד אני פותח את הצ'וק ומקבל בומבה
של עשן רווי לריאות. אני מחזיק את העשן כמה שיותר זמן בריאות.
השארתי אותו כל כך הרבה זמן עד שכשהוצאתי את האוויר מהריאות
כמעט לא יצא עשן, הכול נספג בנאדיות הריאה שלי. אני חוזר על
התהליך עוד ארבע פעמים, מינון מאוד גבוה, במיוחד עם חומר כזה,
אני בטוח שיהיו לי הזיות.
למה עשיתי את זה? כאב לי מאוד לראות את השכנים שלי היום
באוטובוס, הייתי צריך משהו שירגיע אותי, זאת הסיבה האמיתית.
כל כך כאב לי עד ששכחתי את הכלל הראשון בסמים קלים:
'לעולם אין לעשן סמים קלים במצב רוח רע'.
כשהסחרחורת מהעשן התחילה להתפוגג עברתי לסלון ונמרחתי על
הספה. בשלט הרחוק ציוויתי על מערכת הסטריאו להשמיע את האלבום
האהוב עליי ביותר! הסחרחורת מפריעה לי, ואני לא מצליח להוציא
את השכנים מהראש. הסחרחורת גורמת לי לאבד עניין במוזיקה, היא
גורמת לי להרגיש מאוד לא בנוח, לא נוח לי על הספה, לא נוח לי
בחדר המבולגן הזה. אני עוצם עיניים, כדי לא לראות את כל
הבלגן, עדיין לא נוח לי. הסחרחורת הופכת לנמלים שמטיילות לי
מתחת לעור בכל הגוף. ברגעים אלו אני נכנס למה שנקרא אצל
הסטלנים "כאפה" ואצל הפסיכיאטרים "התקף פסיכוטי"; אני מרגיש
שהנמלים מאיימות להגיע לי לקיבה, אני נופל מהספה מחוסר נוחות,
הנפילה מעירה אותי ואני רץ, מסוחרר ומבולבל לשירותים. אני
פותח את האסלה ומקיא את הסנדוויץ' הצועני מלחם מקמח מלא
שאכלתי היום בתחנה המרכזית. האסלה מגעילה אותי, אני מגעיל את
עצמי, לא נוח לי בתוך הגוף שלי. אני מקיא שוב. עוצר לרגע
ומקיא שוב. אני נגעל מעצמי, אני רואה איך אני נראה וזה דוחה
אותי, לכן אני מקיא שוב. אני הופך לנרקומן של סמים קלים, בא
לי למות. אוטוסטראדה של מחשבות רעות עוברת לי בראש ובראש
מעיינה אותם שכנים שנואים, אני מקיא שוב. אוטוסטראדת המחשבות
מתערערת ותאונת אוטובוס גורמת לכל המחשבות להתבלבל בחוסר
נוחות בראש, קצת כמו כשיש חום רק ללא שליטה. אני מנסה לקום
ומקיא על החולצה. אני נופל מתחת לכיור ונח בחוסר נוחות חצי
דקה. לבסוף אני מצליח לקום ולשטוף פנים. אני מוריד את החולצה
ונופל שוב על הרצפה. אני מדדה לכיוון הסלון ונשכב על הספה.
המוזיקה הזאת, אני שונא אותה! אני מסתכל על הרמקולים ומדמיין
את המוזיקה תוקפת אותי בגלי קול צבעוניים. אני עוצם עיניים,
אבל אז האוטוסטראדה שוב פעם עולה, לא נוח לי בשום מצב, אני
רוצה למות, אני מרגיש כאילו השטן יושב בתוך הגוף שלי ומתעלל
במוח שלי.
אני מושיט יד רועדת לכוס המים שעל השולחן ושותה ממנה. זה
מרגיע אותי טיפה, אני חוזר לתנוחה הקודמת שלי אבל אני מגלה
שהיא כבר לא נוחה כמו קודם, אני מחפש תנוחה נוחה אחרת ולא
מוצא, המוזיקה מפריעה לי, אין לי כוח לחפש את השלט, הבחילה
חוזרת, אני יודע שאני הולך להקיא פעם נוספת, מניסיונות
קודמים, אחרי הפעם השנייה הכול עובר, אני רוקד לי בחוסר נוחות
לכיוון השירותים ומקיא, הפעם אין שום סנדוויץ' להקיא, יש רק
מיצי קיבה מרים-חמוצים ודם, תערובת דוחה למדי! אני יושב על
הרצפה ונושם עמוק, הנשימה שלי לא יושבת טוב בריאות, אבל לאט
לאט העניינים מסתדרים. לאחר רבע שעה של ישיבה מול הקיא של
עצמי אני אוזר כוחות להוריד את המים, הרעש של האסלה והמערבולת
עושים לי סחרחורת ובחילה, אבל אני לא מקיא, אני קם, רועד
כולי, שוטף פנים ושותה מים מהברז. אני חוזר לסלון, שם מחכה לי
המתנה של כל מי שעובר כאפה, הזיות. ולא סתם הזיות, הצטלבות
חושים.
אני יושב מול המוזיקה ובמקום לשמוע אותה רק באוזניים אני גם
שומע אותה בגוף, הצטלבות בין חוש השמיעה לחוש המישוש. אחר כך
החדר נכנס למערבולות כאילו הוא בלב ים. גלים גבוהים עוברים על
החדר והמוזיקה הופכת פתאום לצורות שמתגלות בין חפצי החדר, ממש
כמו בציור השבועי לילד בשבעה ימים של ידיעות אחרונות. אני
מתרווח אבל לא מצליח, אני עדיין בכאפה. זאת כאפה מיוחדת, כאפה
חזקה במיוחד. אני חושב שהחברה שלי מהצפון התעוררה וניסתה
לתקשר איתי אבל אני לא ממש זוכר. אני גם חושב שעוגיפלצת
והשותף השני שלי, מוכתר, נכנסו לדירה אחרי יום העבודה שלהם
אבל אל תתפסו אותי במילה. אולי המוזיקה נגמרה? אני לא יודע.
כל מה שאני יודע עכשיו זה שאיבדתי מתישהו את המשקפיים שלי בכל
הסיפור הזה ואני לא מוצא אותם בשום מקום.
הקטע באוטובוס, עם זוג הנרקומנים והילדים, אמיתי. לאחר
שירדנו באותה תחנה רצתי לחדר המחשבים של מכינת בית ישראל
וכתבתי את הסיפור (ולא הורדתי חמישה ראשים כמו בסיפור) |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.