גם רציתי, גם כאבתי. כאב מסוג מסויים.
זה של רצונות שמותכים לתוך סיר של תכלית.
אם לא תערבב הם יתקררו
צורות חסרות פשר, שברים שברים בקיבה של אלוהים
תאהב אותי, מה כבר ביקשתי?
הנח לי לדמיין שבזמן אחר היינו שוחים
בין העננים ממנו והלאה.
אני רוצה לכבות את כל האורות בעולם
כי האחיזה ממכרת
כי האושר במרחק נגיעה.
אבל אני משאירה את כל האורות בעולם שלי
כי אמרו לי תישארי עם האופי שלך (היומרות שבשירים,
המכות הכחולות בברכיים, הוא רק עושה את עצמו מקשיב?)
והוא יבוא לבד.
אז כל האורות ישארו דלוקים
ואני סופרת את חלומותי לאחור
מתי תברח בבהלה מהעושר המשוגע הזה.
(זה כמו שאני יכולה
להכין רוטב שמנת ובטטה הכי טוב בעולם
ולהגיש אותו שמח ונוגע לחיך
אבל אני לא רוצה שתכנס למטבח
לראות שהתיבולים זה מקופסאות קטנות
או את הג'יפה ששכחתי לנקות מהכיריים.
או זה כמו
ובכן
רציתי לומר משהו על שתיה מרובה ואנשים קלילים
אבל אולי גם אתה "שם" ורק צריך לתת לך את ההזדמנות
תתפרע ככל שירשה מושג החופש שלנו
ושוב יתכווץ לי הלב
בפתאומיות של סכינים חדים בנשימה
כי הרשתי לך ללכת.)

(אין "תאווה" במאפיינים?    קניגסברג 20/8/2006)