את ציירת לי ציור
ואני כתבתי עליו סיפור,
שניהם כבר במסגרת אחת;
עוד בטרם אחזנו יד ביד.
בתמונה יושבת לה אישה
על סלע ים, כמו נימפה,
הרחק מהישג ידיי,
קרוב לעיניי.
קווי פניה מעורפלים
אך הגיזרה והאור שעל הפנים,
אל עיניי נבזקים אפילו ממרחק...
כן, אין לי שום ספק שזו את.
את כה מלבבת,
דמותך אצלי נאהבת,
חליפות רוגעת, רוגשת,
כל דייג היה רוצה אותך ברשת.
אני ממתין לך על החוף
עליו רקום סלעך בחול,
ניגש אל הגלים ומבקש:
"כתבו לה - אני, אותך, אוהב".
את הרי מבינה שכל הגיגיי רק בך,
את יודעת שבתמונה צריכים להיות אני ואת,
את יודעת שבין הגלים
זה אני ואת שצריכים להיות רוקדים ומקפצים.
בינתיים אשב ואתכנן בקפידה
באילו צבעים מרהיבים יש לעטרך בתמונה,
שתהיי מרהיבה מחום מושבך
יותר מתכלת השמיים שמעל ראשך.
כחול הים ואדמומית הערביים
יהיו מאומה אל מול פנייך,
כאשר ידך תושיטי לי
והשיר-תמונה ינגן בלבי.
סחור-סחור, מסביב,
מעל ומתחת למים והאוויר
ירקד בפניי גופך הצעיר
צלילים ערבים ומתלהטים.
13/04/05 ©
|
