אתמול בדרך הביתה ראיתי את הכתובת "אלי מלך השכונה" על הקיר
שמתחת לבניינים הגבוהים. האמת שלא ראיתי את הכתובת, אבל סיפרו
עליה, אתמול. והסיפור היה כל כך מבריק שאני מביא אותו כאן
כאילו אני ראיתי אותו במו עיניי. ברור שבלי תנועות הגוף,
האינטונציה והצעקות של המספר הסיפור שאני אשרטט מולכם יהיה
צבוע בסקלת גוונים אפורה, אבל תאמינו לי שהוא היה צבעוני מאוד
כשהוא סופר לי אתמול בפאב.
ישבנו אתמול אחרי שחזרתי מהופעת ג'אז, ועוז שאל אם ההופעה
היתה בבר שבמעלה הרחוב, התחלתי לענות לו שההופעה היתה בבר
המעבדה, אבל אז קטע אותי בחור מסריח שנכנס לפאב שהיה מחניק
עוד מקודם.
הסרחון הכה בי כמו אגרוף לפנים, שאחריו לפיתה נוקשה בצוואר,
שלא הרפתה במשך כל אותו הערב. הסתכלתי סביב, הייתה לי הרגשה
שאני היחיד שחש בצחנה שעולה מהבחור עם המעיל הצבאי והשיער
המדובלל. למרבה ההפתעה ליאור הכיר אותו והזמין אותו לשבת
איתנו. ניסיתי לסמן לרוני עם העיניים שהבחור מעורר בי בחילה,
אבל לא קיבלתי ממנה תשובה חד משמעית.
טוב, באותו רגע, כשהייתי מסונוור מעוצמת הריח, עוד לא ידעתי
שבעל הזקנקן יתגלה כמספר סיפורים מופלא. כל מה שרציתי היה
לצאת משם, לנשום נשימה צלולה, במקום זה קירבתי את כוס
הבחרובקה לאף ושאפתי את ארומת הציפורן, בושם מתוק ומרוכז שעלה
מחיקה של דודה צ'כית זקנה ומעשנת.
איש-הצחנה פתח את פיו. הן הצהיבו בצפיפותן, ותהיתי אם עוד
מישהו מהחברים שם לב לכמות השיניים שהייתה לו בפה, אף פעם לא
ראיתי כל כך הרבה שיניים בפה אחד.
"אם תהיה לכם הזדמנות אחת לגעת בלב של מישהו, מי זה יהיה?"
הוא לא חיכה לתשובה והתחיל לספר את הסיפור המהפנט שאני אביא
לכם כעת.