נכנסת לאוטובוס, רק מקום פנוי אחד.
-"אפשר לשבת"? אני שואלת
-"בטח"
"תודה, הרגליים שלי  הורגות אותי"
(והוא מסתכל לי על החזה...)
-"תרגישי טוב" הוא אומר.
-"תודה"
-" את מהאיזור פה ?"
-"אני מקומית, נוסעת הבייתה"
(והוא עדיין בוהה בחזה שלי, מה כבר יש לו  לחפש שם. ואני
יכולה לראות, אפילו שיש לו  משקפי שמש, כשהוא מסתכל  לשם .)
-"יפה לך, את נשואה?"
-" מה פתאום נשואה, לא סיימתי תיכון"
(נראית כמו ילדה מתבגרת והוא שואל אותי אם אני נשואה, לכו
תבינו.)
-"אה..ללמוד..זה טוב. מה עם חבר?"
-"כן בטח, כבר שנה ומשהו"
(אז מה אם אין לי, הכי בטוח לומר שיש. אני לא סומכת על בחורים
שמסתכלים לי על החזה.)
-" תראה איך האוטובוס מפוצץ"
(נסיון נואש להסיט את מבטו מהחזה שלי, והוא לא מסתכל על
האוטובוס
רק העיניים שלו תקועות בחזה.
-" יקול יפה  יש לך" הוא אומר לי
-"תודה..גם לך. אני צריכה לרדת פה"  
(אלק..קול יפה גם לך...היה לו  מבטא כזה והוא לא דיבר משהו.
ומה בכלל הוא מתעניין בקול שלי  פתאום, נראה לי  שהחזה שלי
דווקא יותר מושך אותו.)
-"להתראות". הוא ענה.
-"אגב, מאיפה המשקפיים? הן פצצות."
שאלתי אותו. כי הן היו משקפי שמש שחורות, יפות כאלה, גם אני
רציתי כאלה.
"בת שלי קנתה לי" הוא ענה, "היא אומרת שככה פחות רואים שאני
עיוור".