נפתח ביום השוטה,
בו אני יושב ושותה.
מסתובב ושוטה,
מדליק נרגילה של שוטים.

מסיבה מסביב,
אני נשאר אדיב,
נדיב מתמיד,
מתלהב ומלהיב.

אנוכי מתמיד בגישה,
על פי הנישה,
שאם יש סיבה למסיבה,
נסחבת היא על המריצה,
כבודת החגיגה.

שטיח אדום נפרש,
אין תורם הנס.
כל ברנש יפנק,
עם מה שיש לו במכנס.

רוחות טובות של צחוק ובוקר,
נושאות בריזה נעימה של שכחה.
ריח של חג באויר,
רק ראוי הוא,
שנשתכר לעייפה.

יום השוטה,
אז אני יושב ושותה.
מסתובב ושוטה,
מדליק נרגילה של שוטים.

האמת תשחרר אותנו לחופשי,
אם רק נוכל להביט נכוחה אל העבר,
דרך מטווה קורי השקרים.
נחוש בארומה של אמת משכרת,
בעלת טעם מרנין.

אמת של חכמים,
ואמת של טיפשים.
אמת של שקרנים,
ואמת של הגונים.

אמת לפעמים שותקת,
אמת לפעמים צוחקת,
אמת מטיחה ישר לפנים.
אמת עושה המון דברים,
אבל אמת אף פעם לא משקרת,
בחיים.

נדמה לי עתה פתאום,
שכל זה בעצם חלום.
עתה את הדרך איני מוצא.
כל שפגשתי היה קוסם,
שעשה עצמו מיתמם,
וכשנשאל מהיכן כוחותיו,
היה עונה:
שאבתי מבאר הסתיו.

תשובה שגרמה לי לתהות,
אם הוא לא נתון להזיות,
או שמא אני הלכתי לאיבוד.
מחכה אי שם לכוד,
במרחבים הנצחיים שבין האמת והשקר,
בין גבולות הריאליזם, החלום והנשר.

אך בלא שום יאוש,
קורא תיגר על האתגר.
יום האתמול,
אכן לעולם לא יהא מחר.
פעם בפעם אניח ראשי על הכר,
מתכרבל,
על כתפי ענקים לא מתבלבל.

הנסיבות ברורות,
לפניכם הרשומות.
סרטים המתנגנים
לפסקול המוזיקה.
כמו חיים המתנהלים,
לצד הרמוניה מזוקקת של צלילים,
המלוה את הרגשות בניסוי כלים.
המוזיקה לוחשת,
המוזיקה צורחת.
המוזיקה רוקדת,
המוזיקה בורחת.

לובשים חוויות,
הנאות ודאגות.
הגברת קובעת,
האדרת תופחת.
המיכלול רחב הוא,
ומרחב התימרון בו,
הוא בהחלט נחל לא אכזב.
יש רק צורך,
לאתר מקום לינה,
לנפש הרצוצה.
בעולם,
שכבמאזניים שוקל,
כל מעשה,
הכיצד הוא מרצה,
את המוצאו,
בסוף פעולתו,
בקצה.