השמש בערה ברקיע,
משתקפת לה להנאתה,
על כל חלון פנוי,
משזפת אישה ראויה.

אט אט הדרך נסללת,
ועוד היא נפתחת,
לשרת להקריב,
לקרב ולשלוח.

את אותן נשמות,
אשר כשדים משחת לא ויתרו,
והחליטו לשלוח ידם בקלחת.

הדרך רותחת,
מפעפעת ועולה לה ממתחת.
על המוקד עומד יוקד,
הולך וגובר,
החום מדבר.

נחוש שלא לברוח,
את האיברים יש למתוח.
לפתח גמישות ועמידות לאויר הדליל,
מאחר ואין חמצן נקי
בהישג נחיר למוח.

בעלות על הכלל היא מוצר מיוחד במינו,
על כן עליה שומר,
לא נוטר.
עם כל זאת בחבלי עבותות
אנו קשורים,
מכוחו של מגנט הסמוי מו העין
אנו אסורים.

בזויה היא הטינה,
כגחלת רוחשת תפעפע,
לאש של שינאה.
אך שוכח,
לא זוכר,
אכן זה הדבר מטהר.

באהבה מוסר את גופי,
טובה תחת רעה.
זוהי הברית,
מכוחה אנו קשורים,
נזקקים להקרבת קורבן,
כבברית בין הבתרים.