שלחתי את המוח שלי לניקוי ולתיקון ביום שלישי שעבר. אני יודע
שזה נשמע קצת מוזר, אחרי הכל - זה המוח שלי. אבל בזמן האחרון
הוא היה קצת איטי, לא נותן לי לסיים לכתוב משפט בלי לבלגן את
כל האותיות, או גורם לי להגיד מילה אחת במקום אחת אחרת, וזה
גרם לי להרבה מבוכה בתקופה האחרונה.
הכל התחיל לפני חודש. חברים שלי שאלו אותי אם אני רוצה ללכת
איתם לקולנוע, לראות את הסרט החדש מסדרת "אקס-מן", שיצא, ואני
לא כל כך אוהב את הסרטים האלו, הם עושים לי תחושה משונה, וגם
הייתי צריך ללכת לשמור על אחי הקטן, אבל הסכמתי ללא שום היסוס.
המוח המטופש שלי פשוט אמר "כן" בלי לחשוב פעמיים.
הסרט בסופו של דבר היה גרוע, וידעתי שאני לא אהנה ממנו, אבל
כשהחברים שלי דיברו על הסרט, גם המוח שלי התלהב ממנו, למרות
שאני בכלל לא אהבתי את הסרט.
אחר כך, כשאמא שלי שאלה אותי איפה הייתי, אמרתי לה שיצאתי לסרט
עם החברים, במקום להגיד שהחברים שלי הכריחו אותי ללכת איתם
לסרט, ולא יכולתי להגיד לא.
אמא שלי כעסה נורא על זה.
זה היה הסימן הראשון לזה שהמוח שלי מתחיל להתקלקל. הסימן השני
היה כשכתבתי בשגיאות כתיב איומות את החיבור שלי לשיעור חיבור,
והמורה התעצבנה וקיבלתי שישים, למרות שאני דווקא כותב די יפה
בשאר החיבורים.
אז הלכתי לרופא, והוא הסתכל לי בתוך המוח במין מכשיר כזה
משונה, ואמר לי שצריך לתקן אותו ולנקות אותו, כי הצירים שלו
חלודים.
הוא אמר לי שתהליך הוצאת המוח לא יכאב לי בכלל, ואני בקושי
ארגיש בחסרונו עד שהוא יחזיר לי אותו.
הוא צדק. לא הרגשתי כלום, למרות שאחר כך הרגשתי מין קלילות
מופלאה, אהבה לכל העולם, למרות שלא יכולתי לאיית כמו שצריך את
המילה "נח" או לספור עד עשר.
החיים היו טובים. לא היה לי אכפת כשקיבלתי 10 במבחן בהיסטוריה,
ולא כשהמורה למתמטיקה הוציא אותי מהכיתה והשעה אותי בעוון
"היותי יותר מדי טיפש בשביל בית הספר".
התחלתי להסתובב עם חברה אחרת. עם אנשים שלא אכפת להם מכלום, הם
לא דואגים, או חושבים יותר מדי. בשבילי זה היה מעולה. ישבנו כל
היום והסתכלנו על העננים, ואחר כך רצנו בשדות במעגלים, רודפים
אחרי פרפרים. זה היה גן העדן עלי אדמות.
עד שהשינוי החל.
לאט לאט כולם קיבלו גוון אפרפר, ומבט חלול בעיניים. כדי לנהל
איתם שיחה הייתי צריך למשוך להם ביד ולתקוע להם אצבע באוזן.
ואז הסתובבה שמועה בבית הספר שיש מגפה חדשה שלוקחת את כל
המטומטמים ומחסלת אותם. נבהלתי כהוגן. מה אם היא תיקח אותי?
ואז ראיתי פרפר יפה ושכחתי מזה, עד שגם אני קיבלתי גוון אפרפר,
ולאט לאט הפרפרים שהתרוצצו לי בראש החלו להיעלם.
לאחר שעשיתי סבב קטן של בירורים, גיליתי שלכולנו היה מכנה
משותף אחד: כולנו מסרנו את המוח לניקוי, ולמרות שהבטיחו לנו את
המוח כבר למחרת, לא הלכנו לקחת אותו בחזרה, כי נהנינו מחיי
החופש נטולי המחשבה שלנו.
לאט לאט גם המחשבות על זה החלו להיעלם, וניסיתי להילחם בכל
כוחי לקחת בחזרה את המוח שלי, המוח היקר שלי, למרות שלא זכרתי
כל כך למה רציתי אותו.
כשהגעתי לרופא הוא אמר לי שמכיוון שלא באתי לקחת אותו, המוח
התנוון, ועכשיו הוא לא יעיל. הוא הסכים לשים אותו בראש שלי,
אבל הוא הזהיר אותי שלא יהיו לזה השפעות מרחיקות לכת ממצבי
הנוכחי.
עכשיו אני במוסד הזה, שהוקם בשבילנו במיוחד, למען אלו ששכחו את
המוח שלהם, ורדפו אחרי פרפרים. אני יודע שהיה יכול להיות אחרת,
אם לא הייתי מוסר את המוח שלי לניקוי, הייתי יכול להיות
פרופסור עכשיו. קצת מפוזר, אבל פרופסור. מצד שני, אוי, יש פה
פרפר נורא יפה!