לילה. אתה שוכב במיטה, מקשיב לנשימות שעולות מהצד שלה במיטה.
או שלו? זה לא משנה. גם לא משנה אם אתה בעצם ישן לבד, אם אתה
תלמיד תיכון שעדיין ישן בחדר עם אחיו, או שאת בעצם תלמידה.
ששוכבת במיטה ומסתכלת על התקרה, חושבת על החיים שלך שחולפים לך
לאט לאט מול העיניים, ולמרות מה שאת חושבת כשעוד אור בחוץ,
כשהכל מואר וצבעוני, את זוכרת הכל. את כל מה שהביא אותך לפה,
למיטה המסויימת הזאת.
את מתחילה לתהות, אולי זה הכל חלום, אולי את עדיין שם, כמו
תמיד, חולמת על עולם טוב יותר. על עולם שבו תוכלי לקום בבוקר
בלי לבכות, וללכת לישון בלי לחשוב על החיים יותר מדי.
כדי לאטום את המחשבות את שמה אוזניות, אבל בין הקול של הזמרת
האהובה עליך לשקט המעיק בין שיר לשיר המחשבות מתרוצצות יותר
מאי פעם.
אבל לפחות זה מגן עליך מהעולם שבחוץ, למרות שהדבר הכי מסוכן פה
הוא את עצמך.
את תוהה מה עשית לא בסדר, איפה טעית. בדיעבד את רואה המון
טעויות. איך לא שמת לב להן קודם?
את יודעת שבבוקר הכל יחזור להיות כמו קודם, אותה הצגה שאת
נותנת לכולם, מלודרמה נשפכת לך מהאוזניים כשאת לא מסוגלת אפילו
להסתכל במראה בלי לרצות לנפץ אותה, בלי לרצות להקיא.
את נרדמת לאט לאט בחושך, כשהמחשבות האלו מרחפות ממך והלאה,
ומחר בבוקר הן יראו כחלום רחוק, כמו תמיד.
לילה טוב.