לילה אחד, לא בעוד הרבה לילות מלילה זה, הוא יקיש בשקט על
דלתך, וכשזו תיפתח הוא ייכנס דרכה, אפילו מבלי להמתין
שתזמינו, אפילו מבלי להציג את עצמו. בשקט ייכנס, כפי שהקיש.
אולי עטוי גלימת כוכבים שחורה ועונד מסיכת קומדיה דה-לה-ארטה
עצובה. אולי בגלימת עננים לבנה ומסיכת ליצן מחויכת. ואולי צדו
האחד יהיה קומדיית כוכבים עליזה וצדו האחר - ליצן עננים דומע.
מי אתה? אתה תשאל בתמיהה ואילו הוא יענה, בקול שקט וכה נעים
למגע: אני היא הרכות המחכה לך בסוף הדרך. אני היא האפילה
החמימה שממנה באתם כולכם ולמרות זאת אתם מפחדים אליה לחזור.
אני הסוף וההתחלה, ולחלקכם, שמעולם לא ידעו כיצד באמת לחיות,
אני הוא גם האמצע. אני שאלת השאלות, חידת החידות, המסתורין
הגדול ביותר מאז נברא עולם זה. וזה שלפניו. ואלו שאחריו.
אני הוא מר כלום ואדון כולם. ואני כאן, אצלך, מולך, מלטף אותך
באצבעותיי העדינות ועורג לך במבטי הנכסף. ברוך הבא לממלכתי.
היא קטנה, ממלכתי. קטנה וצנועה. גבולותיה הבלתי נראים מתחילים
ומסתיימים בתוכי עצמי. אבל כולם, כל כולם, מלכי תבל וקיסרי
האימפריות, האוהבים והנאהבים, אבירי הלב ופחדני המבט, השלמים
והחצויים, נסיכות הזכוכית ונערות הפלסטיק, הצופים והשחקנים
כאחד, כולם יגיעו אליה, אל ממלכתי הקטנה, כולם יעברו בסף
דלתה.
שנים כה רבות חיכיתי לרגע שבו תעז אתה לפסוע לתוכה והנה, סוף
כל סוף, אנו נפגשים.
ואתה תביט בו בעיניים מופתעות, תיתן לדבריו לחלחל אט אט אל
תוך הכרתך, תניח למילותיו להיספג בגופך, לבך יפעם במהירות,
נשימותיך יתקצרו אבל אז תשיב לו בחיוך כי הנך בוודאי חולם, או
הוזה, או שזו פשוט מתיחה לא מוצלחת, או שכן, של אחד ממכריך.
ואילו הוא יביט בך מבעד לחורי המסכה ואז ישלוף מגלימתו פנקס
צהבהב ישן ויעבור על דפיו המרופטים, מחפש כנראה את שמך, ואז
יביט בך שוב ויצחק לעצמו - פעם, לפני שנים, היית מבקש אותי.
פעם, לפני שנים, היית אתה זה המחכה לי. נכספת לקולי, השתוקקת
למגעי.
ופעם אחת אפילו הבטת אליי בעיניה היפות והכבויות של מישהי יפה
לא פחות. היית הראשון שהגיע לשם, אל גיא ההריגה ההוא, אחד מני
כה רבים. הבטת אליי וניסית לראות בהשתקפות מבטה את הים המחביא
את סודותיך. ורק ציפור ראית בתוכי, ציפור חופשייה, עפה אל הים
ואל כל הסודות כולם.
והבט וראה, דווקא בזמנים מוזרים אלו, שבהם כבר כמעט שכחת
מקיומי, שבהם כבר הצלחת להתגבר על נוכחות הווייתי, דווקא כעת
נקראתי אני אליך.
כל זאת נאמר לי כבר. גם נאמר לי ויודע אני היטב כי מנסה אתה
להתכחש אל אותו רגע, שבו אולי נחרץ גורלך. להתעלם מקיומה של
אותה נקודת זמן שממנה אין כבר חזרה. האינך יודע על מה אני
מדבר? באמת אינך יורד לסוף דבריי? רד אליהם, אל סוף דבריי
הפשוטים, רד מטה מטה, אל התחתית האפילה מכולן, אל הסוף מעורר
היראה מכולם. רד והיזכר במועדון האפל ההוא, סדום של מבקשי
המגע המיואשים, עמורה של מחפשי החמימות האבודים. רד והיזכר
באותו עלם חמודות יפה תואר, שהגיח ובא מאחוריך, בדיוק כשאתה
כבר ביקשת ללכת משם, עייף ממה שרואות עיניך. היזכר כיצד נצמד
הוא אליך, מלטף את גופך הרך, מעביר את אצבעותיו ומטייל עליך,
יורד אל מכנסיך הנמוכים ופותח אותם, נשימותיו הרכות על
צווארך, ואילו אתה מתמכר אליו, מבקש לאהוב אותו ללילה עצוב
אחד.
היזכר כיצד נשכבתם על ספת העור המרופטת, כיצד גברים מבוגרים,
עטופים במגבות ורדרדות, מביטים בגופכם הצעיר והחלק, בנשיכות
ובנשיקות, וביניהם אותו אסיאתי מלוכסן עיניים שהכרת מוקדם
יותר, שקט וביישן, שביקש את אהבתך שלך לאחר שדיברתם רבות,
שוכבים על אחת המיטות, עירומים ומחובקים והוא מספר לך על
געגועיו לאשתו ולילדיו אשר הרחק מעבר לימים ומעבר להרים ואתה
מספר לו על אהבתך הישנה שגם היא נמצאת כעת שם, מעבר לאותם
הרים וימים. ואילו אתה סירבת, לשמע בקשתו המבוישת, בנימוס
כמובן.
וכעת הוא, אותו אסייאתי עדין וביישן, וכל האחרים מביטים בכם,
גוף אל גוף, עור אל עור, נשימה אל נשימה. מביטים במבטים
נכספים ועורגים, כפי שאני מביט כעת אליך.
ואילו כאן אתה תתנער, כמקיץ מחלום מהפנט ותבקש ממנו בתקיפות
לעזוב את המקום. ואילו הוא שוב יצחק, ספק לעצמו, ספק לך - גם
אם אעזוב עדיין אשאר, עדיין אלווה אותך בנוכחותי בכל שעה, בכל
מקום שאליו תגיע, עם כל אחד שתפגוש. ברגעי הצער והשמחה שלך,
הזיכרונות והאהבה, שם אהיה אני.
לא, זו לא הייתה אשמתך. הן דרשת ממנו לפניי, מאותו עלם
החמודות הכה ישיר הזה, הכה מפתה הזה, כי יגן על עצמו, ובעצם
עליך. הן הוא עשה כבקשתך. לא יכולת לשער שהכל ייקרע כלא היה.
למזלך הוא לא הספיק לגמור. ביקשת ממנו להפסיק עוד לפני כן כי
לא ממש רצית בזה. ובכל זאת ייתכן כי הפור נפל והשעון החל
בתקתוקו לאחור. וכאן הוא יעצור בדבריו, יכניס את הפנקס הקרוע
אל גלימתו ויוציא ממנה מטוטלת קשורה בחוט.
תמיד כאשר אני מתאר את הרגעים המאלצים אותי לכרוך את נוכחותי
בגורלו של אותו אדם שאליו אגיע עליי להשתמש במילים מסוימות.
לרוב מילים פשוטות... אנושיות כאלו. ודווקא את המילים המתארות
את הרגעים של אלו שכמותך, ויש רבים כאלו, אני אוהב יותר מכל,
אוהב את דו משמעותן.
גופים, מגעים, הגנה, גמירה. חמימות. אהבה. כמה רכות יש במילים
כאלו. כמה עליבות. לעתים הן גורמות לי לרחם עליכם, נשמות
בודדות ואבודות שכמותכם. ולעתים, לעתים בלבד, הן גורמות לי
להעריץ אתכם.
ובנקודה זו אתה תישאר בדממה ותשקע במחשבות ואילו הוא יביט בך
מבעד למסכתו בשתיקה, יניח לדבריו האחרונים לחלחל בך. ואז הוא
ישלוף מגלימתו חפץ נוסף, אבן שקופה ובוהקת, עשויה אולי קריסטל
או חומר בלתי ידוע אחר, ויקרב אותה אליך ויבקש ממך להביט
אליה, להביט לתוכה, ואתה, כמהופנט לדבריו הרכים, תנהג כבקשתו.
ומבעד לקימוריה הפנימיים, מבעד לשקיפותה הציורית, אתה תראה
לפתע תמונה. בתחילה לא תבין מה רואות עיניך אך ככל שתלך
ותעמיק להביט, ככל שתלך ותחדור אל תוך עולמה הפנימי של האבן
שמולך, כך תלך התמונה ותתבהר ופרטיה ילכו ויעטפו את החדר ואת
כל אשר סביבך. ובבת אחת היא תכה בך בהבלח זיכרון עתיק ואתה
תראה את עצמך מתיישב על שפת המדרכה, בחשכת רחוב עירוני שקט.
זו שעת לילה ואתה, תמים עדיין למראה, קורא אל חתול המגיח אליך
מתוך האפילה ובעטיו כנראה התיישבת. והחתול מיילל ומתחכך בך,
צמא למעט חום ומגע. ואתה מביט אל הבניינים הדוממים, אל הירח
השותק. זהו עדיין זמן לבן ואתה אפילו אינך יודע זאת. גם לא כל
אותם אלפים שסביבך המכינים את ארוחת הערב או סתם צופים
בטלוויזיה. הרוחות הצהובות עדיין רחוקות מכאן. מקומות עוד לא
עלו באש, מגדלים עוד לא התמוטטו, נסיכות עוד לא נפלו אל אגמים
קפואים, מלחמות עוד לא התרחשו. ואתה נושם מאוויר הלילה הקריר
והנעים הזה ואז שולף מתיקך עט ומחפש משהו לכתוב עליו. אך כל
שאתה מוצא בתיק אלו רק מספר ריבועי פתקאות צהובות ואתה שולף
אותן ומלטף מעט את החתול ומביט אל הירח והנה לפתע הרגשה נפלאה
אוחזת בך, מרנינה ומעציבה כאחת, ואתה אוחז בעט ומתחיל לשרבט
מילים על הפתקה הראשונה והמילים זורמות מתוכך אל הנייר המרובע
ואינן פוסקות ואינן נעצרות עד אשר ממלאות הן את הניירות
המעטים שברשותך: ועיניים שוחקות לה, נמשים בקצה אפה.

פעם הם היו שלך, הוא יאמר לפתע ברכות, קוטע באחת את
זיכרונותיך שצפו ועלו ממחשכים, מעיר אותך מחלום מתוק שלפתע
נמוג. אתה תתלה בו מבט שואל והוא ימשיך ברכותו - פעם הם היו
שלך, כל הסיפורים האלו, כל הדמויות הללו. אך ורק שלך.
וכשהחלטת לבסוף לחשוף אותם לעיניהם של אחרים הרגשת קצת כמו
מישהו המשחרר את ילדיו האהובים לדרכם כי ידעת שמעתה ואילך הם
ייתלשו מידיך, ייקרעו מאותו עולם פרטי שיצרת עבורם לטובת
העולמות שאחרים ילבישו עליהם בפרשנותם ויעמדו בפני חיבה,
אהבה, כעס, ביקורת או אכזבה ובעצם עתידים יהיו להשתנות בעצמם,
בהתאם לאלו שיפגשו ויקראו בהם.
והנה ההחלטה הזו שלך התגלתה כמוצלחת. רבים כל כך אכן נפגשו
וקראו בהם, וחלקם אף התאהבו בהם ממש, בדמויות שלך, במילים
האלו שכה אהבת לנגן. יופי תמים ומלא עצב, כך הם כתבו לך.
מילים מושכות, ומהפנטות ומקסימות. טעים ומתוק, וגם עצוב ביחד.
יש לך סגנון, הם אמרו. שמור עליו, זהו המתכון הבטוח להצלחתך.
וגם יש לך עיניים, הוסיפה מישהי, יפות מאוד. הא-הא.
Magic, pure and sad magic, כך סיכמה מישהי אחרת את כולם ואתה
בטח הסמקת. הרי לאחר שנים כה רבות שבהן ביקשת להשתייך, שבהן
ביקשת קבלה והערכה ואהבה ותמיד חשת כי הדבר חומק ממך, הגיע לו
אותו סתיו מכושף, אותו חורף מושך ומהפנט ומקסים, טעים ומתוק
ועצוב ביחד. חורף של קסם, קסם טהור ועצוב. ובכל זאת אתה עדיין
חשת בה, בבדידות החורפית הזו. היא הייתה חזקה ממך, הבדידות.
תמיד היא חזקה מאתכם. תמיד תשטוף אתכם בטיפותיה הקרות, גם
כאשר השמש זורחת מעליכם.
והנה גם החורף הגיע אל סיומו המכשף ואתה פגשת בה והתאהבת.
אהבה מכושפת? אולי. אבל היא הפסיקה עבורך את כל זה - את
המילים, את הדמויות, את ההפנוט, את הסגנון. את הקסם.
כן, כתבת עליה, על האהבה הזו שלך. לא מעט. אולי אפילו את
מילותיך המופלאות ביותר, את סיפוריך היפים ביותר, אך זה בא
לעתים נדירות מדי, מאוחר מדי.
היא לא הייתה קלה, האהבה הזו. וגם לא מושלמת, בכלל לא. אך אתה
השלמת עמה, התעטפת בה ושקעת אל תוך חלום אחר. וכשהקצת ממנו,
כי כמו חלום החורף והסיפורים, גם הוא הגיע לבסוף אל קצו,
גילית כי שוב נותרת לבד. ויחד עם האהבה הזו חלפו להם והלכו גם
אותם אלו שפעם אהבו את דמויותיך. אולי התייאשו מלחכות ועזבו,
אולי סתם התבגרו. כן, ניסית להחזיר אותם או לפחות לקרוא
לאחרים במקומם. הרי את סיפוריך היפים ביותר כתבת בעקבות האהבה
הזו, את מילותיך השקטות ביותר. כך לפחות קיווית. וישבת והמתנת
להם שיחזרו או שיופיעו אבל הם אכזבו.
אולי אלו שבאו במקומם כבר לא מעוניינים בעולם הזה, שלך. אולי
הם כבר מעוניינים בדברים... חדשים יותר, מעניינים יותר?
ואולי האמת היא, האמת הכל כך מחרידה בפשטותה וכל כך נוגעת
ברכותה היא, שכבר אין בזה, בכל זה, שום טעם ושום רגש, מלבד
הרגש שאתה, ורק אתה, משווה לו, לעולם הזה שאתה מנסה ליצור.
האמת היא שאולי הנשמות האלו, הנשמות האבודות והמקסימות, כפי
שאתה קורא להן, אולי הן כבר התעייפו מכל זה, מכל הדמויות
המתוקות והעצובות האלו שלך. אחרים באו, בזמן שהתרחקת, והם
הפנטו את אותן נשמות, מקסימות ואבודות שלך, במילים מכושפות,
בקסמים מרתקים לא פחות מאלו שאתה כה היטבת ליצור.
אתה מנסה לחזור אל הלילות של אותן זונות אהובות שלעולם לא
תזכה לראות צוחקות או אל אלו שלמרות שיצחקו בלב שלם, עדיין
יהיה זה לב דומע. אתה מנסה לחזור לזמנים של רוחות צהובות,
לימי ליאונרד מרירים-מתוקים, ימים של נסיכות קפואות וענקים
עצובים ושומרי לילה נינוחים ומיטיבים לראות.
לחזור אליה, לרגעים שלה, ולים המיטיב לגלות לך את סודותיך, גם
אלו הכמוסים ביותר, ואל ההרים המיטיבים לכסותך בשתיקותיהם
הנצחיות ואל היערות השרופים המיטיבים כל כך להמתין.
ולחזור אל מרי-אן. הו, מרי-אן, הקסומה שלך, ילדת הירח הנפלאה
שלך, שכבר מזמן עזבה אותך, כמו אלו שקראו אותך, אולי אפילו
לפני, הרבה לפני, שבכלל הבנת שהיא הייתה קיימת. והרי כה אהבת
לספר על אורם של הכוכבים שמגיע אלינו מיליוני שנים לאחר שהם
כבר נמוגו והיו. כה אהבת להביט בה רוקדת עמם, עם הכוכבים
האבודים האלו שלך.
אבל אם תסובב את ראשך לרגע תבחין כי אף אחד כבר אינו צועד
אחריך. אף אחד אינו מנסה לחזור עמך. אף אחד מלבד הצל שלך,
אולי. וגם הוא כבר נראה חיוור ומנסה להימלט ממך, אך תמיד
נכשל. בדיוק כמו שאתה נכשל בניסיונותיך הלאים והכמעט סיזיפיים
להחזיר את מה שהיה, או לחזור אל מה שכבר תם.
כבר אין רוחות צהובות, וגם לא לבנות.
אין ימי ליאונרד, אין נסיכות קפואות, אין ענקים עצובים
ושומרי
לילה נבונים ופשוטים.
כבר אין ילדות ירח שכותבות מילים שאף פעם לא יוכלו להיגמר כל
עוד הן עצמן ישנן.
כבר אין כוכבים.
כבר אין את כל אלו. ואולי מעולם לא היה.
רק אתה ישנו, אתה ההולך בדרך האבודה הזו, ואני, אני המחכה לך
בסופה, באצבעותיי הרכות ובמבטי העורג.
טיק-טאק. טיק-טאק. טיק...

ורק שעון הקיר שבסלון ביתך יישמע בתקתוקו המחריש ואולי גם
טיפות חורף ראשונות שיחלו לרדת. והוא יביט בך, בשתיקתך
המכונסת, יביט ולא יאמר עוד דבר. ואתה תסתובב ותתיישב באיטיות
על כיסא העץ הניצב לידך.
אני שמח שבאת ללמד אותי הכל אודות רחמים עצמיים, תאמר לו
לבסוף במרירות.
לא באתי ללמד אותך דבר, ישיב הוא בקולו השקט והנעים. רק באתי
להראות.
להראות מה? תשאל.
אתה יודע כי בדיוק לפני עשר שנים כתבת את סיפורך הראשון? ישאל
הוא לפתע. האם אתה זוכר את אותו סתיו קריר ונעים? אולי כמו
אותו סתיו מכושף, אולי כמו הסתיו הזה עכשיו... ואתה התחלת אז
להתגעגע לכל מיני דברים, שאפילו לא ידעת עד אז על הווייתם.
והם היו חזקים ממך הגעגועים האלו, כמו הבדידות. מעולם לא
הבנתי כיצד זה הצלחתם לחדור עמוק כל כך אל סודות הגוף, סודות
האטום, סודות היקום כולו. אבל לא אל סודות הגעגועים והבדידות.
וכה רבים מכם לבסוף זימנו אותי אליהם בעטיים של סודות אלו. כה
רבים לבסוף נכנעו למגעי המלטף ולמבטי העורג. וגם אתה היית אז
לפני תקופה כזו, מרירה מתוקה, שבה תנסה לזמן אותי אליך. אבל
אז, באותו סתיו שלפני עשר שנים, עדיין לא ידעת זאת. ובכל זאת
התיישבת ערב אחד, אולי כמו הערב הזה, וכתבת בנשימה אחת את
סיפורך הראשון, אולי הפשוט מכל סיפוריך שיבואו אחריו. גם אז
חשת בבדידות, אולי אפילו באהבה בלתי מושגת.
הזוכר אתה את הסיפור הזה? זה שבא לפני כל האחרים? כיצד סיפרת
בשפתך הפשוטה על אותו אחד שידע כי למחרת הוא ימות. לא, לא
מידיו שלו עצמו ולא מידיו של אף אחד אחר. פשוט ימות. והוא
פשוט ידע. וכיצד הוא פתח את החלון והרוח שמגיעה עם הערב נכנסה
אל תוך החדר והוא נשם אותה והסתכל על בנייני המגורים שבמערב
ועל השדות שבצפון ונהיה לו קר וגם עצוב.
ואז הוא התיישב והחל לכתוב במשך כל הלילה את כל הסיפורים
שתמיד רצה לכתוב ולא הספיק או לא סיים. על נסיכות יפות ועל
ענקים עצובים שאוהבים לשווא נסיכות שכאלו. ועל זקנים שיושבים
כל היום בחדרם ורואים טלוויזיה כי הם כבר לא זוכרים את
אהוביהם וגם כך כבר לא נותרו להם אהובים לזכור. ועל אנשים
שרוצים לעשות שלום ולא נותנים להם וכאלו שעושים מלחמות וזה
דווקא הולך להם בקלות. ועל מכוניות מדברות וחיות מוזרות
ועננים מיואשים ממה שהם רואים מלמעלה.
וגם סיפור על עצמו. וכשהבוקר הגיע הוא סיים את כל מה שביקש
לכתוב וחש טוב עם עצמו וחיכה למוות שיגיע ויאסוף אותו. אבל אף
אחד לא בא. וכשהוא הבין כי טעה, הוא שרף, בהחלטה אחת, את כל
הסיפורים שכתב. והוא חש כאילו נולד מחדש. ושבוע לאחר מכן הוא
באמת נהרג באיזו תאונה מטופשת ובהלוויה שלו אף אחד לא הבין
מאין צצה לה אותה פיסת נייר חרוכה שהתעופפה על קברו ובה
מודפסות המילים - סיפור ש...
סיפור נחמד ופשוט. סיפורך הראשון. והראשון שגם החלטת לפרסם.
עשרה סתווים עברו מאז שכתבת אותו. ארבעה סתווים מאז שפרסמת.
והנה אני פה. ואפילו לא היית צריך להעלות אותם באש, את
סיפוריך שלך.
ואולי כן?
וכעת אלך לי לדרכי, לבד. והרי עדיין לא באמת הגיעה השעה שבה
יהיה עליך לבוא איתי. אולי היא תבוא בקרוב. ואולי לא.
והוא מסתובב על עקביו ופונה ללכת ואתה מביט בו שותק ואז לא
מתאפק ואוזר מעט אומץ ומבקש ממנו להסיר את מסכת הדה-לה-ארטה
שלו. והוא נעמד במקומו, מסתובב אליך שוב ומביט בך ארוכות ואז
אומר, כמעט בלחישה, בקול רך מתמיד - הרי אתה יודע את מי תראה
מאחוריה. לא, יהיה עליך לחשוב על דרך אחרת לסיים את סיפורך.
אולי לא יהיה זה הסיפור היפה מכולם או המרגש מכולם ובכל זאת,
ראוי לו שייכתב.
היה שלום, עד לפעם הבאה, הוא יאמר בקול מחויך ויסתלק.
ואתה תישאר לשבת במקומך, עיניך עצומות, חושב על מה שאירע,
חושב אולי גם על מה שיהיה. וכך עד שתשמע את ציפורי הבוקר
מתעוררות.
ואז תקום ממקומך ותלך באיטיות אל חדרך האחרון, ותתיישב
באיטיות מול מסך המחשב הדלוק, מול הדף הלבן. ותביט מבעד
לתריסי החלון אל גגות הבניינים שסביבך ואל החשכה הדוהה ואל
הרכות המבשרת את בואו של יום חדש.
הציפורים יצייצו כעת בכל כוחן הדל, מברכות את בואה של השמש,
כאילו זו להן הפעם הראשונה שבה היא תופיע מולן. ואתה עדיין
תשב מול הדף הריק, הלבן, מאמץ את מבטך, מייגע את מחשבותיך.
ולפתע, כמו אור הבוקר המופיע לאיטו, כך יתבהרו ויופיעו מולך
המילים שחיפשת מזה זמנים, או לילות או סתווים כה רבים. וחיוך
קטן יופיע על פניך העייפות, ואתה תשלח את אצבעותיך קדימה
ותחוש כיצד הן מתנועעות, כאילו מעצמן.
ועל הדף הלבן יופיעו לאיטן מילים שחורות ראשונות, כמו האור
הרך המופיע על פני חשכת הלילה, כמו ברכת הציפורים המופיעה על
פני הדממה,
פרה-מורטם בלוז