זה היה כמו עוד יום חמישי רגיל בבסיס...
בסביבות השעה 17:00 התחלתי לשטוף את המשרד ולאחר מכן התוכנית
הייתה ללכת הביתה, אלא שהפעם משהו עצר אותי באמצע.
זו הייתה המפקדת שלי, ענבל. "יש אישור להקפיץ את היחצ"א," היא
אמרה לי בטון מבוהל... ואני רק חשבתי לעצמי שאם מקפיצים את
היחצ"א זו באמת מלחמה ולא סתם עוד פתיחה באש. בשעה 19:00 כבר
התחלנו לארגן את עמדות הקליטה.
ההודעה נמסרת לחיילי המילואים בטלפון עם קול מוקלט שאומר, רק
במילים אחרות, "קח את עצמך ועוף ליחידה". בערך בשעה 22:00
התחילו להגיע חיילים. אני חושבת שרק אז הבנתי מהי חומרת המצב.
אבל עדיין לא כל כך קלטתי. לי נתנו את התפקיד המעניין - לשבת
בעמדת קליטה ולקלוט את החיילים שמגיעים מהאות א' עד ו' (ויש
הרבה כאלו). עוד קודם לכן הבנתי שהלילה הולך להיות ארוך אז
החלפתי למדי ב' ויצאתי עם רובי הנהג לקנות סיגריות ברמלה.
לאט לאט הגיעו עוד ועוד חיילים. "שלום מה שמך?" אני שואלת.
"גינברג יוסי", הוא עונה, ואני מתחילה לדפדף בקלסר. "הנה
מצאתי, תחתום לי כאן בבקשה". יוסי חותם לי, לוקח את הרישיון
הצבאי ויוצא מהאולם. לאחר מכן מגיע דני. "שלום מה שמך בבקשה?"
אני שוב שואלת. "דני וייסר", הוא משיב. ואני כמו קודם מדפדפת,
מוצאת, מחתימה אותו והוא יוצא מהדלת.
בחוץ רעש גדול של משאיות. אני רצה החוצה בבהלה, ראיתי בערך 15
משאיות ענקיות שכתוב עליהם בגדול יחצ"א, וחיילים מתגודדים
סביבן. זה היה כמו בסרט.
השעה 00:00 בלילה ובחוץ המולה כאילו אמצע היום.
היו חייילים שבאו עם חצי חיוך כזה, חצי עצוב חצי שמח. היה אחד
בשם אבי וכששאלתי אותו מה שלומו הוא השיב "תראי, חייבים להגן
על המדינה", וצמרמורת עברה בגופי. היו גם כאלה שבאו עם פחד
בעיניים כאילו לא באמת ידעו אם יחזרו מן המלחמה הזאת, כי הם
הבינו... אם מקפיצים אותם זה באמת לא צחוק. ואני ישבתי שם,
מנסה להבין את הרגע המפחיד הזה. פתאום אמרתי ליאל חברה שלי
"יאל, אני לא יודעת אם את מבינה אבל זו תחילתה של מחלמה!" יאל
השיבה בנדנוד הראש. השעה 3:00 בבוקר, אני יושבת בחוץ ומעשנת
סיגריה עם רועי, בחור חמוד שסיפר לי שהטלפון תפס אותו בדיוק
באמצע סקס מטורף. הוא נשק לאורלי (חברה שלו) ואמר לה שכשהוא
חוזר הוא רוצה שיתחתנו, ואורלי הסכימה. הלכתי להביא שתי כוסות
מים ועשינו לחיים.
הסתכלתי סביב. מתחת לפרגולה הענקית ישנו בערך 20 חיילים על
מזרונים צבאיים. חלק דיברו בטלפון ודאגה על פניהם, וחלק לא כל
כך הבינו מה הם עושים שם, לי רק היו דמעות בעיניים כל הזמן.
השעה 5:00 בבוקר, עוד מעט כולם עולים על המשאיות ונוסעים
צפונה, ברדיו נשמע הקריין בנימה לא אופטימית בכלל.
העיניים שלי כבר הפכו אדומות ורצו רק להיעצם, אבל לא, עוד לא
נגמרו המשימות. אמרנו שלום לכל החיילים בחיבוק, הכרנו אותם רק
כמה שעות, אבל החיבור שהיה בינינו היה חזק מכל דבר אחר - הגנה
על המדינה. כשירדנו למטה לחמ"ל הופתענו לראות שבכל המשרדים יש
אור, מלא אנשים הולכים ובאים, יותר נכון רצים, ושבערך כל
הבסיס ער ובפעולה. אז כבר הייתי בטוחה - אנחנו במלחמה.
הלכתי הביתה רק ביום שלמחרת. בדרך שמעתי חדשות והקריין הודיע
כי יחידת החילוץ וההצלה הארצית הגיעה לשטח למקרה של צורך
בהצלת חיים, ולבי נצבט לרגע ארוך. נישקתי אותם מרחוק, את
חיילי המילואים, את יוסי, את רועי, את אבי, את דני, את כולם,
פשוט ישבתי והתפללתי לשלומם; "שישמרו על עצמם" , סיננתי
לאוויר.