טיפות אחרונות של גשם ירדו על כתפיי. אני עדיין עמדתי באותה
נקודה. כחולה, רועדת ולא זזה. מביטה באופק. מקווה לראות אותו
חוזר, מתנצל, אבל בעיקר מבין. מבין שלא יכולתי אחרת. לא הייתי
סולחת לעצמי.

במבט לאחור המעמד הזה באמת נראה פתטי למישהי כמוני. מה, אני,
נועה אופיר, לא יכולה להשיג גבר? מה פתאום... אפילו עיוור
יתאהב בי... אפילו הומו! ובכן, גלעד לא היה עיוור וגם לא
הומו. למעשה לא היה בו אפילו פגם אחד. פשוט מושלם. סיבה
מצוינת לעזוב לרגע את המניקור ולהעיף בו מבט שני ואפילו
שלישי. ומכל הבנים שיכולתי להשיג תוך שנייה, רק כדי לזרוק אחר
כך (כדי לשמור על כושר), רק הוא לא התייחס. זעמתי. הוא יהיה
שלי.
מסתבר שמיסטר פרפקט בוי היה בחור מסתורי למדי. אפילו רווית
שיודעת על אנשים דברים אפילו לפני שהם עצמם יודעים, לא יכלה
לספק לי הרבה מידע. רק שהוא אוהב מוזיקת רגאי. "וזה רק
מהדיסקים שלו! אל תתפסי אותי במילה!". בסדר. גם משהו.
איך, לעזאזל, מתלבשים למועדון רגאי? טלפון אחד לאלון, הידיד
האפלטוני הכי טוב שיכולתי לשלוף, ואני מסודרת. אלון היה אחד
הפלרטוטים הראשונים שלי, כשרק בחנתי את היכולות שלי. ובכן, זה
לא עבד כל כך טוב כי כבר בנשיקה הראשונה הוא פספס, אבל שמרתי
אותו לכל מקרה. לבחור בכל זאת היה טעם טוב. היחיד שהתלבש
מושלם מבלי שאחותו תבחר לו בגדים.
"אלון. אליי. מהר!!!"
"אין לי כוח. רק עכשיו הלכתי לישון..."
"מה ב"מהר" לא הבנת? זה מקרה חירום!"
"טוב. אין טעם להתווכח איתך. אני אצלך בעוד חמש דקות."
ידעתי שזה ייקח לו יותר מחמש דקות. אלון לא היה ברמה הפיננסית
הממוצעת שאני יוצאת איתה. היה לו אוטו קטן שנס אם היה עובר
שני בניינים בלי תקלה, אז עיר שלמה?! לקח לו חצי שעה.
"האוטו נתקע..."
"שוב... טוב. לא משנה. אני צריכה שתעזור לי לבחור בגדים
למועדון רגאי. בדרך גם תסביר לי מה זה."
"רגאי?! את?! אני מבין שאתה רוצה לכבוש טריטוריה יותר גדולה,
אבל סטית מהדרך באיזה ק"מ. אין סיכוי!"
"אני לא צריכה עכשיו עצות. רוצה לייעץ? תסביר לי באיזה שפה הם
מדברים שם, למה זה נשמע לי כמו מקום שאפילו הרוטינה הרגילה
שלי לא תעזור לי ואני אצטרך גם לדבר."
"אני לא מאמין שאני אומר את זה אבל אני חושב שאין לך בגדים."
"נו, מה אתה רוצה? בשבוע שעבר היית בעוד אחד מניסיונות הדייט
הכושלים שלך ולא באת איתי לקניות. אני לא יכולה ללכת לבד. מי
יסחב את השקיות?"
"ומי על הכוונת הפעם? מי המאושר שגרם לך לנסות לבטא את המילה
רגאי?"
"גלעד יאיר."
"נועה, אני בשוק. הגם את? ציפיתי שמכל הנקבות הסטרייטיות
בבית-ספר, שמוכנות למכור את הפן שלהן תמורת דקה איתו, דווקא
את תהיי שונה."
"קודם כל, אני לא מאמינה שכרגע השווית אותי לבת האדם הממוצעת,
אבל נעזוב את זה כרגע. אני לא רוצה לכעוס עליך. יהיו לי
קמטים. חוץ מזה, אתה יודע איך אני נראית אחרי הנג- אובר."
"אני יכול להציע פשוט לא לשתות?"
"לא."
"אז אולי לעזוב את פרויקט "קח אותי, גלעד"? הבחור לא
מעוניין."
"לא. אל תגיד לי שהוא הומו!"
"לא. פשוט סטרייט שלא מעוניין בך."
"אין חיה כזאת. נו, אתה מתכוון לעזור לי?"
"איך?"
"שופינג..." ועשיתי את הקטע הזה שמעבירים את הלשון על
השפתיים. זה שיגע אותו.
"למכונית שלי יש סף משקל..."
"טוב. הפעם אני משלמת את החשבון במוסך. מרוצה?"
אלון הסתכל על החלון, כאילו חיכה שמשם יקפצו אליו מפתחות
לאיזה ב.מ.וו שלא קורסת תחת משקל השקיות שלי. משלא הגיעו, פלט
אנחה ועשה "כן" עם הראש.
חטפתי מיד את מעיל הגוצ'י החדש שלי וצעקתי לאמא שאני הולכת.
היא רק עשתה לי את התנועה עם היד באוויר כדי להראות שהיא ראתה
וזרקה אליי את הארנק. הטקס הקבוע שלנו. אם מסתכלים מנקודת
המבט הזו, המזונות מאבא מאוד מועילים. למרות שאני בטוחה שחצי
מהחברים של אמא שלי, שתמיד הזכירו לי מערכת אשטון-דמי, יוצאים
איתה בגלל הכסף...
הקניון היה מפוצץ יותר מתמיד וכמה שלא ניסיתי, בסוף אלון נעלם
לו בהמון. בשפת הסימנים שלנו קבענו להיפגש ליד "קסטרו"- חנות
הבית שלנו, וכל אחד יצא לדרכו. חשתי באסה מסוימת כי עכשיו מי
יעזור לי לבחור בגדים? ואז ראיתי אותו. גלעד יאיר. בוחר בגדים
ב"קסטרו מן". אני מאוהבת. לראשונה בחיי הייתי חסרת מילים.
הבעיה הייתה שהוא ראה אותי והתחיל ללכת אליי. ידעתי שבסוף הוא
יתעשת! קדימה, לעטות את פרצוף
הלא-מעניין-לי-את-קצה-הריס-השמאלי-בעין-ימין-שאתה-שרוף-עליי.
"התיק שלך קרוע."
העפתי מבט למטה ולחרדתי גיליתי שתחתית התיק שלי נקרעה. מאחור
השתרך טור של מוצרי קוסמטיקה, מוצרי הגיינה ועוד שטויות שהיו
לי בתיק. הייתי יותר אדומה אפילו מ"ורד פראי" של רבלון.
"יש מבצע בקסטרו על תיקים. אולי תוכלי לעשות טרייד אין". מהר!
מה זה טרייד אין?! אלון הזכיר את זה פעם באחד הניסיונות
הפתטיים שלו להיפטר מהדרעק המכני שבו הוא נוסע.
גלעד העביר עליי מבט סורק סחורה. אולי עדיין יש סיכוי להציל
את המצב!
"את הנועה ההיא... הביץ'."
אני?! ביץ'?! הייתי יכולה להרוג אותו באותו רגע, אבל מבט אחד
בעיניים החומות המדהימות האלה, 20 ס"מ מעליי, ונמסתי.
"תקשיבי, אין לי תוכניות ליום שישי ואת נראית כמו אחת בלי חיי
חברה (מה?!). אני לוקח אותך למועדון."
וכך, בלי להוציא מילה ועם בושות שהנכדים שלנו (כן. ש-ל-נ-ו)
יזכרו, השגתי דייט. לא אוכל לומר שאני מרוצה מהדרך או מהרושם,
אבל עכשיו יש לי סיבה להתאמץ. אם אני אוכל לזרוק אותו זה יהיה
שלב חדש לגמרי בדייטים שלי, אבל... אני רוצה לזרוק אותו?
עמדתי תקועה באמצע הקניון, מוקפת בכל השטויות שנפלו לי מהתיק
ושאנשים הביאו לי ופתאום הרגשתי מה זה סתומה! איך העליתי
בדעתי לזרוק אותו?! זה זהב! או, אלון נזכר להגיע.
"יש לי דייט!"
"מה... מתי... ומה בדיוק משך אותו: הטישו או פאפי הדובי?"
אלון הצביע על אחת הגבעות שמסביבי.
"אידיוט! תחשוב. אפילו עם זה הוא הזמין אותי לדייט!"
"אני לא יודע ממה אני יותר המום: מהעובדה שאת לא הזמנת אותו
קודם או שאת הסכמת להצעה שלו. זה לא נוגד את העקרונות שלך או
משהו?"
"נו, הגיע הזמן לחדש. חוץ מזה, הוא אמר שאני ביץ' והוא עדיין
רוצה לצאת איתי."
"הוא קרא לך ביץ'? אז איך ראיתי אותו עוזב בחתיכה אחת?"
"בדיוק. ראית אותו. זה למה לא יכולתי לפגוע באפולו הזה."
"נועה, הפכת לסמרטוט..."
"מה?! לך להזדיין! למה, אתה יותר טוב, עם הפצלוחות שאתה יוצא
איתן. בטח שילמת להן כדי שיצאו איתך. מעניין שכולן בולימיות.
בטוח התחילו להקיא כשראו אותך פעם ראשונה. עם האוטו המסריח
שלך, שלא שווה שקל. רק שתדע לך שנמאס לי לומר לאמא שלך שאנחנו
עדיין חברים בכל פעם שהיא מתקשרת. זה פתטי! אני לא צריכה את
הזיבולים האלה! אני לא מאמינה שהסתובבתי איתך עד עכשיו..."
אלון עמד כמה שניות והתנשף. רק שלא יחטוף לי פה התקף אסטמה.
הוא ניסה לומר משהו, אבל לא הצליח. בסוף הניע בכתפיו והלך.
הסתכלתי עליו מתרחק. פתאום הרגשתי מין כאב בפנים. זה בטח בגלל
שעדיין לא הוצאתי את הישראכארט, נכון...?
רק שתדעו שבסוף הצלחתי לשכנע מוכר אחד לעזור לי למצוא בגדים
ליום שישי וגם לסחוב את השקיות. פוטנציאל לשבוע הבא... אם אני
עדיין ארצה.
יום שישי הגיע. פעם ראשונה שאני הייתי לחוצה לפני דייט, אבל
נראיתי מ-ו- ש-ל-ם. גלעד בטוח ישכח את הבושות מהקניון. הוא בא
לאסוף אותי בוולבו לבנה מדהימה. לקח אותי למועדון עם מוזיקה
מוזרה. לא הבנתי את המילים. מצד שני, לא ממש הקשבתי. הייתי
מרוכזת כל הערב ביפיוף שלי שרקד והשתולל. הוא נראה כמו אל...
אני כבר מתה שיגיע יום ראשון ואני אוכל לספר בבית-ספר שאנחנו
יוצאים!
קרוב לחצות הוא הביא אותי למלון. כמו ג'נטלמן אמיתי, הוא פתח
לי את דלת האוטו. כשיצאתי הוא משך אותי אליו ונתן לי את
הנשיקה הכי עדינה והכי מדהימה שאי פעם נתנו לי.
"תגידי, בא לך לסגור את הערב עם איזה קפה?"
עכשיו אני מניחה שזה לא זמן טוב לספר שעד עכשיו אף בן לא עלה
אליי הביתה אחרי יציאה. בדרך כלל הייתי מדביקה להם נשיקה
מטורפת ליד הדלת, קופצת לתוך הבית ומשאירה אותם בחוץ בהלם.
הבעיה הייתה שהפעם לא התאימה למסגרת של "בדרך כלל" בשום מובן.
"בטח..." רעדתי מעט.
גלעד הלך מאחוריי וכל הזמן הזה התפללתי שהחוטיני יושב טוב.
החדר היה משגע. גלעד קפץ על הספה וסימן לי לשבת לידו. התחלנו
להתנשק ואז הבטתי אל עיניו וסוף סוף ראיתי אותה. את התשוקה
שעבדתי כל כך קשה עבורה. הצלחתי! אבל... ידעתי שעכשיו יקרה
הבלתי נמנע. גלעד בטח רגיל לקבל בדייט ראשון...
כל בית-הספר ידע שאני בתולה. בכל זאת, צריך לשמור על מוניטין,
אבל האמת שלא הייתי בתולה מגיל 12. לפסיכולוג סיפרתי שאני לא
זוכרת כלום, אבל האמת שזכרתי הכל. איך הוא, החבר החדש של אמא,
התיישב לידי והתחיל לספר לי כמה אני יפה ומוצאת חן בעיניו.
בייחוד העיניים שלי. ואז, אחרי שכבר הייתי כולי מוקסמת, הוא
סחב אותי לחדר השינה של אמא ושם, על המיטה המכוסה קטיפה ורודה
שכל כך אהבתי בלילות החורף, הוא שינה את חיי לנצח. אחרי המקרה
הזה התחלתי לפחד מבנים כמו מאש. אמא החליטה שזה משבר גיל
ההתבגרות והחליטה לא להתעסק. יש לה את העניינים שלה והיא לא
צריכה איזו בת 12 היסטרית על הראש. יעבור מעצמו. אם לא - יש
פסיכולוג, יועץ ומה לא. זה היה לקח כואב, אבל שימושי. לימד
אותי להיות מי שאני היום. אבל אז, כשגלעד התחיל לפתוח את
החולצה שלי, שכחתי הכל וחזרתי להיות שוב בת 12.
התחלתי לצרוח עליו בהיסטריה שיעזוב אותי, אבל הוא היה בשלו.
קפצתי אחורה והחולצה שלי נקרעה.
"מה קרה לך?! מה את, פסיכית?! ידעתי שלא הייתי צריך להתעסק
איתך..."
גלעד קם והתחיל לצאת מהחדר. רציתי לרוץ אחריו, אבל הייתי
משותקת. בכוחות אחרונים, תפסתי את המעיל שלי והתחלתי לרוץ
אחריו. בחוץ היה גשם. היה חשוך, אבל עדיין הצלחתי לראות אותו.
התחלתי לקרוא לו בהיסטריה. לא יכולתי לראות את ההזדמנות
היחידה שלי לאושר נעלמת סתם כך, אבל הוא המשיך ללכת.

הגשם הפסיק. אני עדיין שם. כולי רטובה, שיער נפוח חסר פן,
איפור מרוח ועיניים אדומות. ידעתי שאני נראית זוועה. אין מצב
שאני אוכל עכשיו לשכנע מישהו להסיע אותי הביתה...
"את צריכה טרמפ? נראה לי שאין לך כוח ללכת חצי עיר..."
הסתובבתי אחורה ושם ישב לו אלון במכונית הקטנה שלו. חייכתי.
"למה לך? אני נראית זוועה."
"אני דווקא חושב שאני נראית נהדר. ברצינות!"
"וואלה?"
"וואלה."