בחנוכה, לקחתי טיול מאורגן במחוזות הנפש. זה עלה 500 דולר, לא
כולל הוצאות. שם המדריך שלי היה שרינקי. נאמר לי שזה אחד
המדריכים הטובים ביותר ולכן הסכמתי למחיר המופקע הזה. בכלל,
אם נירה לא הייתה נותנת לי אולטימטום, לא הייתי טורח. אבל היא
אמרה לי "מושי, או שתיסגר על עצמך ותיידע אותי, או שאני
עוזבת! יש לך שבוע". "אבל נירה, מותק, אני אוהב אותך. כל מה
שאני רוצה זה להיות איתך. זה הכל", אמרתי לה. אבל לאאא. זה לא
טוב לה, זה מעיק עליה. היא רוצה שאני אמצא תחומי עניין אחרים,
שאני אתקשר לעוד אנשים חוץ ממנה, שאני אפסיק לחיות את חיי
דרכה. נשים... לך תבין אותן. אם אתה לא מתייחס אליהן כמו
שצריך הן רוצות לעזוב ואם אתה כל הזמן רוצה להיות איתן אז הן
בורחות. אבל מה אני אעשה? אני שפוט. שפוט שלה. אז החלטתי
לבדוק את העניין.
הטיול היה ביום חמישי. הגעתי לבית של שרינקי בשעה 8 בבוקר.
האמת היא שהיה לי קצת קשה למצוא את המקום. כשהוא אמר לי
בטלפון שהוא נמצא במקום מבודד, לא תיארתי לעצמי עד כמה. מבחוץ
לא נראה בית אחר ממרחק של קילומטרים, ומסביב שדה אחד גדול
וירוק. היה כל כך שקט שיכולתי לשמוע את הציפורים מצייצות,
ואפילו את הרוח נושבת. אם להגיד את האמת - התחלתי קצת לפחד.
אבל אמרתי לעצמי: "מושי, אתה חייב לעשות את זה. אל תשכח שיש
לך מטרה. אתה לא רוצה שנירה תעזוב, נכון? אז קדימה, כנס!". אז
דפקתי בדלת. את הדלת פתח לי אדם מבוגר, בשנות ה60- לחייו, עם
זקן לבן, והוא לבש מין שמלה מוזרה שכזו. ממש מוזר. "אל תשכח
למה אתה כאן", המשכתי לומר לעצמי בלב. אני לא חושב שאי פעם
ראיתי בית מסודר כמו שלו. הקירות היו צבועים בצבעים בהירים.
לא ממש לבן אבל מין צבע מיוחד שכזה. אופוויט, אני חושב. כל
הבית היה מעוצב ברהיטי עץ, ומלא תמונות שלו עם אישה בלונדינית
וילדה קטנה ושלושתם מחייכים כאילו אין מאושרים מהם. הוא נראה
שם הרבה יותר צעיר. שרינקי הזהיר אותי שלפני שאני בא אליו,
שאני לא אחשוב אפילו על לשתות קפה ולאכול ארוחת בוקר, ושאני
אדאג לאכול יום לפני כמו שצריך כדי שאני לא אהיה רעב. האמת
היא שכמעט התפתיתי לשתות את הקפה בבוקר, כי אחרת אני לא בן
אדם, אבל כל הזמן שמעתי את קולה של נירה מהדהד בראשי "אני
עוזבת", ונזכרתי בשביל מה אני עושה את כל זה ושלא כדאי לי
להסתכן. אז ויתרתי.
שרינקי הוביל אותי לחדר קטן בקצה המסדרון. בפנים היו מלא
מדפים מעץ ועליהם נרות צבעוניים. מהתקרה על התקרה היו תלויים
מוביילים והחלון היה פתוח.
"שב, ושלב רגלים", הוא אמר לי והצביע על השטיח הצבעוני הקטן
שהיה מונח על הרצפה. אז התיישבתי. הוא הזהיר אותי לא לפחד ממה
שעומד לקרות ושאני אשתדל לשמור על ראש פתוח (ואני נשבע שבאותו
רגע כל מה שהתחשק לי היה לקחת את הרגלים ולעוף. "אני עוזבת",
המשיך הקול להדהד בראשי ומנע ממני לעשות זאת). אחרי זה הוא
אמר לי להירגע, ולהתחיל לנשום עמוק. הוא הדליק כמה נרות בחדר
ופתאום החל להיות ריח נעים ומוכר. התחלתי להרגיש יותר נינוח.
אך לפתע הוצף כל החדר בעשן לבן. שמעתי את קולו של שרינקי
ממלמל בשקט כמה מילים שלא הצלחתי להבין, ואז נשמע קול נפץ,
רעם שכזה. לא האמנתי למראה עיניי: דלת לבנה הופיעה באמצע
החדר. הדלת נפתחה בזכות עצמה ומאחוריה ראיתי שחור. ואז התחלתי
להרגיש כאילו הנשמה שלי יוצאת החוצה והרגשתי שאני מרחף לכיוון
הדלת. הרגשה נורא מוזרה, כאילו אני על סמים או משהו כזה.
הייתי נורא מבולבל ואני לא ממש זוכר מה קרה באותו רגע, כי
התעלפתי. או לפחות אני חושב שזה מה שקרה. אבל הדבר הכי מוזר
היה שכשפתחתי את עיניי הייתי במקום אחר לגמרי. מצאתי את עצמי
עומד בחדר מרובע וקטן שקירותיו בצבע תכלת.
"זה החדר הכחול", שמעתי קול מוכר מאחוריי. הסתובבתי. זה היה
שרינקי. האמת היא שבאותו רגע כל כך שמחתי לראות אותו שרציתי
לחבק אותו. לא הבנתי מה קורה והייתי נורא מפוחד ואני אמנם בן
אבל כל כך התחשק לי לבכות באותו רגע! הרגשתי כמו ילד קטן.
27
"תשמע, אני יודע שאתה קצת רגשני כרגע. כולם ככה כשהם מגיעים
לכאן. זה נורמלי לחלוטין. פשוט תירגע והכל יהיה בסדר. אני
המדריך שלך ואני לא אתן ששום דבר יקרה לך. אמרתי לך בטלפון
שזה לא מסע קל. והתכוונתי לכל מילה", הוא אמר בקול שקט
ומרגיע. כמעט לוחש. אבל משום מה השפתיים שלו לא זזו... רציתי
להגיד לו שאני אהיה בסדר, אבל משום מה לא יכולתי להוציא הגה.
הוא אמר לי שזה נקרא החדר השקט, ושפה מדברים רק בצורה טלפתית.
"אתה מוכן להתחיל את הטיול?" שאל. לא עניתי, רק הנהנתי. לפתע
הכל מסביב החל להשתנות... הקירות הכחולים השתנו למשהו מוכר
והחדר התמלא בחפצים. ניסיתי להעביר ידי על השולחן המוכר, אבל
ידי חלפה על פניו. הסתכלתי טוב טוב מסביב. כן, לא היה ספק
שהייתי פה קודם. זה היה החדר שלי בבית שבו גדלתי בילדותי.
הדבר הכי מוזר היה שראיתי את עצמי כילד, שוכב במיטה ועיניי
דומעות. לפתע נפתחה הדלת   ואחותי הגדולה נכנסה לחדר. היא
ניגשה אליי, אל הילד הקטן זאת אומרת, ושמה ידה על גבי.
"אוי... מושון קטן שלי. די עם הדמעות. מספיק... אתה יודע שקשה
לאמא מאז שאבא עזב..." אני זוכר את היום הזה, התחלתי לדבר אל
שרינקי כשקולה של אחותי עדיין נשמע ברקע. אבל אני כבר הפסקתי
להקשיב. זכרתי טוב טוב מה קרה באותו היום. זה היה היום שבו
הכל השתנה.
פתאום התחלתי להיזכר. הרגשתי איך הכל גועש בתוכי. "זה היה
היום שבו מצאתי את רמבו", אמרתי לשרינקי. "רמבו היה כלב קטן,
פינצ'ר שפגשתי כשחזרתי באותו יום מבית-הספר. אבא שלי כל כך
אהב כלבים, נזכרתי פתאום. אני מניח שלא היה לנו אף פעם כי הוא
לא רצה להיות היחיד שיטפל בו. בכל מקרה, הוא נראה כל כך מסכן
ורעב... הסתכלתי עליו ולא ראיתי שום קולר עם שם. אז הרמתי
אותו בידי והבאתי אותו הביתה. בשמחה רצתי לאמא שלי ,ששהתה
באותו רגע במטבח, כשהכלב הקטן בידי. "אמא! תראי מה מצאתי! אני
יכול לשמור אותו? בבקשה...?", שאלתי אותה. הייתי כל כך שמח!
הייתי בטוח שזה לא יילך בצורה חלקה, אבל שאחרי שכנוע קל היא
תסכים. אחרי הכל, אף פעם לא הייתה לה בעיה עם כלבים. אבל שום
דבר לא הכין אותי למה שקרה באותו רגע: עיניה של אמי הוכו
בתדהמה והיא הסתכלה עליי במבט קר ומאיים. היא התחילה לצעוק
עליי שאני אעיף את הכלב מהבית ולהשתמש במילים שמעולם לא שמעתי
אותה אומרת. אני לא אלאה אותך בפרטים, אבל תהיה בטח שמחזה
נעים זה לא היה. אחרי זה רצתי לחדרי בדמעות.
מאז כבר לא הייתה דרך חזרה. כמעט מדי יום ביומו היא הייתה
משחילה למשפטים את שתי המילים: "לא יוצלח". בהתחלה הייתי
מקשיב לאחותי, הייתי סולח. חשבתי שזה רק שלב, שזה יעבור.
שאולי כל זה קורה בגלל שאני מזכיר לה את אבא שלי שהחליט יום
אחד לקום ולעזוב. ככה, בלי סיבה. ולא שמענו ממנו כלום מאז. אז
ניסיתי להבין, חיפפתי, אמרתי לעצמי שזה לא אני, ש... שהיא
פגועה. אבל הבעיה הייתה שזה לא הפסיק. כל יום הייתה סיבה
אחרת, וזה כבר לא היה משנה מה עשיתי, כי המילים האלה היו
יוצאות בלי שום קשר. וכשאומרים לך משהו מדי יום ביומו, אתה
מתחיל להאמין בזה. "לא יוצלח". שנים שהמשפט הזה תקוע לי בראש
כשקולה של אמי נשמע יחד איתו באוזניי. ובגלל שהתחלתי להאמין
בזה, גם הפכתי לאחד כזה. לא יכול לעשות כלום בעצמי. למזלי,
אחותי הייתה שם בשבילי. מדי יום ביומו.
באותה שנה עברתי לחטיבת הביניים, אבל לא הצלחתי להשתלב. חשבתי
שאני לא טוב מספיק, פחדתי להיראות. לא התכוונתי להתבלט יותר
מדי, ולא העזתי להתקרב לילדים האחרים בכיתה. שלא נדבר על
בנות. הייתי מתבודד. אבל כשהייתי חוזר הביתה אחותי הייתה שם
כדי לעודד אותי. ואמא שלי? לא היינו קרובים במיוחד. ניסיתי
להבין אותה, באמת, אבל הרגשתי שאני חי בשביל לרצות אותה. רק
שלא בהצלחה יתרה, הסתבר לי. אפילו הציונים הטובים שלי לא
הרשימו אותה (לא היו לי הרי חיי חברה) ואחותי הייתה שם. תמיד.
עד שהיא הלכה ללמוד בחו"ל. אחותי גדולה ממני רק בשנתיים. אבל
משום מה היא תמיד הייתה הרבה יותר בוגרת ממני. וכשהיא הלכה
ללמוד, החלטתי שאני לא יכול להמשיך לגור לבד עם אמי. אז
עזבתי. כמובן שהיא לא הייתה ממש מאושרת מכל העניין. זה מוזר
שדווקא אחותי קיבלה את ברכתה. אבל אני? זה שעזבתי רק הראה לה
כמה אני לא שווה. אבל כבר לא היה לי אכפת. החלטתי ללכת ללמוד
באוניברסיטה כי בלי השכלה אני לא אגיע רחוק. אבל למרות הכל לא
יכולתי להשאיר את אמי לגמרי לבד. ועד היום, פעם בשבוע אני
הולך לבקר אותה. לא שהיא מעריכה את זה, אבל אם לא הייתי עושה
את זה לא הייתי סולח לעצמי.
תמיד רציתי להיות אמן. צייר. היה לי זמן במשך השנים, בין
היתר, לפתח את כישרון הציור שלי. זה היה מקום המפלט שלי. אבל
כמובן שאני לא מוצלח, אז לא האמנתי שזה יעזור לי במשהו ולכן
החלטתי ללכת ללמוד את הדבר הבטוח: הנהלת חשבונות באוניברסיטת
ת"א. מאז, אגב, לא נגעתי בבלוק ציור. השארתי את האהבה הזו
מאחור. באוניברסיטה פגשתי את נירה. למרות כל הניסיונות שלי לא
להתקרב יותר מדי לאנשים נירה הייתה יותר עקשנית. היא סיפרה לי
שמה שמשך אותה אליי הכי הרבה היה דווקא הביישנות. לא דיברתי
הרבה והיא תהתה על קנקני. הייתי מסתורי בעיניה והיא אהבה את
זה. לאט לאט התחלנו להתקרב. היא הייתה החברה הראשונה שלי.
היחידה למעשה. אבל נירה היא לא מהמתבודדים - היא אוהבת לצאת.
ואיכשהו, אני לא יודע איך, היא הצליחה לגרור אותי לכל מיני
מפגשים עם החברים שלה. ואיכשהו, התחלתי ליצור איתם קשר. אבל
לא היו לי חברים משלי. אני מניח שזה מה שמפריע לה. אבל אני לא
יכול בלעדיה. אני לא יכול בלי נירה. היא העוגן שלי. כשאני לא
איתה אני מרגיש כל כך חסר ביטחון. וכשאני איתה... אני לא יכול
אפילו לתאר. היא נותנת לי ביטחון".
בעוד אני מדבר קלטתי ששרינקי שתק כל הזמן הזה. לא הפריע לי
לשנייה. פשוט שתק והקשיב. כשסיימתי את דבריי, היו לי דמעות
בעיניים. שרינקי הקליק עם האצבעות שלו ופתאום שוב היינו בחדר
בבית שלו. ראיתי את השטיח וכבר ידעתי מה עליי לעשות.
התיישבתי שם ושרינקי הביא לי ממחטות נייר. ואז הוא התחיל
לדבר:
"תשמע, מושון. מה שאני עומד להגיד לך... אולי לא תאהב את זה.
ואני אולי אישמע קשוח מדי, אבל בשביל זה אני כאן, בשביל זה
אני המדריך שלך, ולא שילמת לי כסף כדי שאני אגיד לך רק מה
שאתה רוצה לשמוע. לפחות אני מקווה ככה. תקשיב: אתה חייב לצאת
מזה. זה לא נכון שאתה לא יוצלח. עובדה שהיו לך ציונים טובים,
עובדה שהתקבלת לאוניברסיטה. עובדה שהצלחת לאגור כוחות ולעזוב
את הבית. זה לא דבר שקל לעשות. ועוד ללכת עד היום ולבקר את
אמא שלך, למרות הכל. אמנם לא הלכת והגשמת את החלום שלך אבל זה
עוד לא מאוחר. אתה רק צריך להתחיל להאמין בעצמך. ואתה לא צריך
את נירה בשביל זה. אני מבין שאתה מרגיש בטוח איתה. אבל אתה
צריך לשאול את עצמך אם אתה איתה כי נוח לך, או כי אתה באמת
אוהב אותה. הגיע הזמן להתחיל לעשות קצת סדר בחיים שלך. אתה
חייב לעשות משהו שאתה אוהב, להיות מאושר. כי החיים קצרים ואין
אפשרות שנייה".
והוא צדק. אבל בגיל 27 להתחיל לשנות הכל? אני לא בנוי לזה.
"אני מכיר פסיכולוג מצוין, חבר טוב שלי. אבל תלך אליו רק אם
אתה מרגיש שאתה באמת מוכן לעשות שינוי בחיים שלך. קח יום
יומיים, תחשוב על זה". לא ידעתי מה לעשות. אמרתי לו תודה
והלכתי הביתה. פתאום שמחתי שנירה לא נמצאת שם ושיש לי קצת זמן
לעצמי, לחשוב. בדרך הביתה עברתי בהום סנטר. בחלון הראווה
ראיתי   בלוק ציור. פתאום הרגשתי צורך עז לקנות אותו. אז קניתי
גם כמה צבעים. במשך כל השבוע הזה לקחתי חופש מהעבודה ופשוט
ציירתי. פתאום, לא יודע איך ואין לי מושג למה, התחלתי להרגיש
טוב עם עצמי. הייתי בלי נירה והרגשתי טוב. זה היה נורא מוזר.
החלטתי שהפעם אני סוף סוף עושה משהו עם עצמי.
ביום שישי, שבוע אחר כך, התקשרתי אל נירה. אמרתי לה שאני צריך
לדבר איתה דחוף.
"נו? יש לך תשובה בשבילי?" היא שאלה בחוסר סבלנות. "אתה
מתכוון סוף סוף לקחת את החיים שלך בידיים?". כן, אמרתי לה.
ואז אמרתי לה שהחלטתי להיות אמן. "מה???" היא שאלה בבהלה,
"אבל אתה יודע שאמנים לא מרוויחים כמעט כסף, ומי אומר שתצליח?
אילו ערבויות יש לך? לא שמעת שהאמנים במדינה מורעבים?"
אין לי ערבויות, אמרתי לה. את אמרת לי לקחת את החיים שלי
בידיים. ואת צדקת. חסכתי מספיק כסף והחלטתי שבמקום לטייל או
סתם לבזבז אותו, אני אקח איזו שנה חופש ואתפטר מהעבודה ואקדיש
את הזמן שלי לאמנות.
"תשמע, מושי, אני לא יכולה להישאר עם מישהו שאין לו עתיד. שלא
תבין אותי לא נכון, אני לא מפקפקת בכישרון שלך. אבל אמנות זה
לא מקצוע שאני מאמינה בו. אני לא חושבת שזה נחשב לעשות משהו
עם החיים שלך. להיפך, אתה הורס אותם. ואני לא יכולה לעמוד
מהצד ולראות את זה".
"אבל את אמרת לי שאני צריך למצוא משהו משלי", אמרתי בטון
מופתע, "משהו שלא קשור אלייך".
"כן, אבל לא התכוונתי לזה. התכוונתי שתמצא תעסוקה לעצמך חוץ
ממני, לא שתהרוס לעצמך את החיים".
"את יודעת מה?" שאלתי אותה, "אם את לא יכולה להתמודד עם זה אז
תעזבי. פעם ראשונה שאני מרגיש שיש לי עתיד. ואם את לא רוצה,
את לא חייבת להישאר".
היא הסתכלה עליי במבט קר, והדליקה סיגריה. "אז אתה אומר בעצם
שלא אכפת לך שאני אעזוב".
חשבתי לשנייה, ואמרתי לה: כן, אני מניח שכן. הלב שלי פעם
בחוזקה. לא האמנתי שהגעתי למצב הזה. שבוע אחד עבר וחיי השתנו
לחלוטין. וזה קשה. אבל הבנתי שבאמת לא הייתי מאושר. וכל השבוע
הזה שהייתי לבד, הייתי הכי מאושר שהייתי אי פעם. הבנתי שאני
לא צריך את נירה, ואני לא צריך את אחותי. אני לא צריך יותר
שיחזיקו לי את היד. אני צריך רק את עצמי.
ונירה עזבה. והיום, בדיוק שנה אחרי יש הצגה של העבודות שלי
בגלריה. והאמת היא שאני חייב לצאת אם אני לא רוצה לאחר. אגב,
בעיתונים רשמו שאני "הדבר החם הבא". מגניב, לא? וואי, אני
חייב לאסוף כמה חברים בדרך. אני ממש חייב לצאת. סורי...
אורנה, נכון? אני חייב לזוז. יש לך את הטלפון שלי. תתקשרי.
ביי".