הלב פועם בקצב קבוע וצייתני. אני מרגיש אותו בחובי מידפק
מבפנים. המצע כעין גומי נקשה עשוי גבשושיות קטנטנות ולכן דוקר
מעט במרפקיי. כנגד קרירותו המדודה הם מושענים ועליו אני שוכב.
אני נתמך רק במספר נקודות מגע. אחורי עקב רגל ימין היחף נטוע
בחזקה בקרקע ושוק של אותה רגל משיק למצע ומספק גם הוא תמיכה
מועטה. עליה משולבת רגל שמאל, נסמכת ברפיון אך היטב במקומה
בעמק שבין כף הרגל לבין השוק, מעל הקרסול. העכוז מתוח ומורגש
בו לחץ משקל הגוף. לחצו מקמר את הגו מעל המשטח עד נקודת המגע
הבאה - השכמות שטוחות על המצע הקשה-רך ומפרנסות קשת של העורף
הנוחתת באזור אחורי של הגולגולת המרופד שיער לא קצר ולא ארוך.
גם כאן מורגשות דקירות קלות מן המצע. אחרונות מבין נקודות המגע
- שני המרפקים לצדי החזה אשר מטים את הזרועות פנימה, שם
משתלבות האצבעות זו בזו ונחות על החזה, נעות לקצב העליות
והמורדות האטיים של הנשימה, והרעידות הקצובות של פעימות הדופק.
לכל נקודה תמיכה. כל לחץ מאוזן על-ידי לחץ שכנגדו. מנופים
שלובים וסבוכים המאזנים כל פיסת-גוף במקומה.
מבטי קבוע ישירות למעלה לשמי הלילה החושפים אך מעט כוכבים מפאת
האור החשמלי הצובא על כיפת השמיים מארבעת כיווניה. הלילה הוא
לילה פושר של יום חם. המצע המזכיר גומי עבה נכפה ונמתח
באי-נוחות על גגו של מבנה קטן ורבוע בן קומה אחת לשמש איטום.
הבניין ניצב על גבעה שלוה ושקטה בלב עיר. מדרון הגבעה משתרע
לשמאלי, ממנו אני צופה כפעם בפעם על הכביש הראשי במרחק, בו
עוברות תדיר מכוניות מבלי להפר לחלוטין את שלוות הלילה. המבנה
משמש בית לחברה טכנולוגית כזו או אחרת. האנשים האפרוריים,
המכלים את יומם בחדרי המבנה לנוכח מסכי המחשב המהבהבים בהם
התבוננתי מבעד לחלונות החדרים, אספו זה מכבר את חפציהם לתוך
תיקיהם האפורים ונסתלקו לביתם, וכך הוא שהבניין עומד זנוח
בשעות אלה של הלילה, ואני הייתי חפשי לשתול אצבעות כף רגל באדן
החלון, להרים בקלילות את האחרת אל בין העיטורים המתכתיים
המשתרגים על פניו ולהניף עצמי מעלה לאחיזה איתנה במצע הגג
השטוח שעתיד לשמש לי ייצוע ומזרן. משם נותר רק לדחוק את פלג
גופי העליון ולהטותו, להגמיש רגל על גבי הגג ולדחוף בעזרתה את
שארית גופי אל מעבר לרף ואל הגג - חוף המבטחים.
בתחילה התאכזבתי מהכוכבים המועטים הנוצצים ממעל בחושך אשר
שלוחות של נגה חשמלי צהוב פולשות אליו מקצותיו ומטשטשות את
הבוהק הטבעי החלול שבאפלה. אין השמיים כאן כשמיים שנגלו אלי
בילדותי מחדר-האוכל בקיבוץ כשהייתי שוכב על גגו המורם, נח על
אותו חומר מצע ממש. שמיים אלה של עברי, שנפרשו רחבים ולא
מאוימים על ידי שלוליות צהבהבות שיתחמו להם גבולות ויתוו להם
מצרים, היו יריעת עלטה מוחלטת המחוררת על-ידי כוכבים רבים
מספור, צוחקים כפעמונים ושופכים אורם באלומות אל הארץ, ועליהם
מולכת לבנה מפוארת - לעתים חרמשית רזה ולעתים עגולה וגדולה, אך
תמיד משפיעה מאורה הרך, שאינו צורב כאור השמש כי אם מלטף
וחובק.
אך לשמיים אלה יש קסם משלהם משמתפייסים עם שכנתם העירונית:
מכוניות, כבישים, שכונות, מפעל. ועם כל זאת נראה כי שוררת
דממת-ליל, לא מופרת אלא מודגשת על דרך הניגוד על-ידי תכונת
העיר המקיפה. שמיים אחרים הם אלה, אך משרים הם את אותה תחושה
קבועה הנוסכים בי שמי לילה באשר הם. איני לבד כשאני תחת
השמיים. שותפות, רעות, כמעט הרגשת חברה מעוררים בי אותם סוכנים
של הלילה. הבדידות בתוך חדר סגור, ואפילו בו צוהר, היא הבדידות
האמיתית. השהייה בגפי במחיצת השמיים יש בה מעין לבד הנסוך
ביחד, שקשה לעמוד על טיבו. בנוכחות שמי הלילה בלבד מסוגל אני
להעניק דרור מוחלט למחשבותיי ולשלח אותן להתרוצץ בנבכי הנשמה
החבויים ביותר. החיבוק המסוכך של השמיים וניתוק הקשר עם שאר
בני-האדם הם היולדים את אווירת הביטחון והרוגע הדרושים בכדי
לעשות זאת. מעת לעת דרוש לי רענון המערכות הכללי הזה, ניקיון
קפדני וטיהור. אני מאחה את הקרעים שנבעו ואוסף את המחשבות
השונות: לאוורר, לעיין ולהחזיר במסודר, לבתק את קורי העכביש
ולנשוף את האבק מעל משאלות והחלטות ישנות. אפשר לחשוב, או לא
לחשוב, בשקט - בלי שמאיצים בי, ובלי שאאיץ בעצמי. בילוי זמן
במחיצת הלילה חיוני לשלוות הנפש שלי. נושם ונושף, ממלא ריאותיי
אוויר ופורקו החוצה חליפות.

בהונות ימין נמתחות לעבר הגוף, משטיחות את השוק על הקרקע
ומאפשרות לעכוז להתרפות ולגו להשתרע לאטו ולחוש בעצמו את המצע
הקריר והמגובב.
מחשבותיי נודדות אל גל, אותה נערה חלומית שמראה והתנהלותה
הוליכו שולל את לבי ואת ציפיותיי. נכון יותר לומר שאני התפכחתי
משיגיונותיי. אני הופך בתחושת האכזבה שעלתה בי כשהתעוררתי סוף
סוף לגלות שהיא אינה מושלמת, נערת לילותיי חסרי-השינה שמעולם
לא ידעה על רגשותיי. אין בי כעס, ואני לא מתחרט לרגע שהתאהבתי
בה. אני אסיר תודה ומאושר שתחושה כזו אכן המתה בקרבי והציפה את
ימי בחדווה, ציפייה והתרגשות, ומקווה שתשוב ותשכון בחזי
ובבטני, ובחלל הנפער במיוחד בשבילה ולא נחתם בעוזבה. גם איני
מתחרט על התמונה השגויה שלה שציירתי בתוכי, שחשבתיה למושלמת
בבד הציור המתוח בפנים עפעפיי. הייתי תמים, אך אין דרך אחרת.
ללא התמימות לא ניתן לאהוב. כדי להתאהב צריך לזרוק את ההיגיון
והשיפוט הזהיר לעזאזל ולעשות אידאליזציה בלתי-מבוססת של אדם
שמכורח המציאות אינו מושלם. צריך להחזיק בתמימות פשוטה וזכה,
להיות ילד במובן מסוים, לחשוב שיכול להיות מישהו כל כך מושלם.
מסיבה זו אני אוהב לראות קומדיות רומנטיות מפעם לפעם. צריך
ללבות ולפרנס את ההרגשה שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר, שכל
המשאלות יכולות להתגשם, שיש אנשים מושלמים ואהבת האמת תפרוץ לה
מאושרת מאי-פעם. לשמר במודע את התמימות. אולי זו הסיבה שאני
כל-כך מאושר כשאני מאוהב: הקסם שמהלך עלי כמו משב אוויר קל
ומבושם המרחף סביבי, הקסם האמיתי היחיד בעולם, משרה תחושת
מציאות שבה חלומות מתגשמים והכל אפשרי. כל כך אני אוהב להיות
מאוהב.
מלטף בעדינות ריס שניתק וצנח על הלחי - מביט בו לרגע ונושף,
קול שקט מהדהד בתוכי כצליל נפילת אבן למים הממלא מערה, שאהיה
מאוהב שוב. נשימות קצובות וחרישיות באפי.

אני מתיר את שיכול הרגליים. מכופף ומעלה את הברכיים לאטן, הן
מקופלות ומוצמדות זו לזו. כפות הרגליים מוסטות לצדדים כך
שסוליותיהן, המחוספסות והקשות מהליכה מרובה יחף, מונחות על
גבשושיות המצע והברכיים נסמכות זו על זו. הכל מאוזן, אף שריר
לא מתאמץ למעלה מהנדרש. מדי פעם אני מניח לראשי לנטות שמאלה
וסורק במבטי את הנוף אשר משתרע מקצה שיפולי הגבעה, בכביש הראשי
החפון בין מספר גבעות סמוכות. נהי אמבולנס מפלח את הלילה, שב
ונבלע בנפתולי הדממה. עודני מתנשם מעט מריצתי בין המבנים
הדוממים שבאזור, כולם זהים לאותו בניין עליו טיפסתי לבסוף. לא
כי מיהרתי רצתי. לא דחקה בי השעה. ההפך הוא הנכון - זמן היה לי
בשפע. רצתי כי אפשר. כי צריך. רצתי לשם הרגשת האוויר הניטח על
פני במהירות, לשם ההנאה הטהורה שבפיתוח מהירות בעזרת רגליי
שלי, שבלבי ההולם, בדם הפועם בעורקיי, בידיי המתנופפות לצד
הגוף ובסוליות רגליי היחפות המתחככות בקרקע ומתרוממות בקלילות
חזרה אל-על כרגלי איילה, נוחתות בדייקנות במקום החדש המיועד
להן בכדי להמשיך את הריצה - לא מחליקות, לא מחטיאות, ממלאות
תפקידן למופת. תחושת הצטרפות כל חלקי הגוף להשלמת המשימה
בהרמוניה ובשלמות גרמה לי להרגשת עילוי - הרגשתי חי ובריא
כל-כך. טפיפות כריות הרגליים מהירות וקצרות כל כך שהרגשתי
כמרחף מעל המדרכה ולא כרץ עליה. הטלפון הנייד והמפתחות נזרקו
לכל עבר בתוך כיסיי, מכבידים על הריצה ופוגמים בקלילות
המאפיינת אותה, כאילו נקשר קשר המונע מן הבגרות שבטלפון נייד
ובמפתחות מלשהות בכפיפה אחת עם השחרור והפורקן הילדיים שבריצה
החופשית. הוא הדין גם בפחד משרירים תפוסים, המשתקים את היכולת
לפצוח בריצה מבלי תכנון ומבלי הכנות.
אני חרד ליום שבו אפסיק לרוץ סתם כך בשביל ההנאה שבהצטרפות
חלקי הגוף, או אהיה מבוגר ורציני מכדי ללכת יחף או לטפס על
מבנים ולצפות בשמיים, או לא אהיה תמים ילדי ומסוגל לאהוב, או
אהיה עייף ואפור - רק רוצה להגיע הביתה ולהתמוטט כדי לצבור
כוחות ליום העבודה הבא, או לא אהיה מיוחד - ארצה מה שכולם
סביבי רוצים ללא ייחוד וללא שוני. באותו יום משהו ימות בי
בפנים. המסמר האחרון יינעץ בארון בלתי-ידוע שלא אוכל לתארו
ויכלא בתוכו פרץ רוח שובבה שלא תוסיף עוד לנשב סביבי לעולם.

כוכב נופל הבליח. אספתי מלוא ריאותיי מאוויר הלילה הצלול
והצונן. עצמתי את עיניי. לחשתי "שלא אתבגר אף-פעם ". פקחתי
עיניי ונשפתי את האוויר החוצה בנשיפה שהחלה חדה ונסתיימה
מתמשכת.

ירושלים, אוגוסט 2006