אני יודע בדיוק איך תיראה ההלוויה שלי. אני יכול לראות את זה
בבהירות.
זה יהיה יום שטוף שמש ובהיר,כאילו הטבע עצמו החליט ללעוג
למותי. בית הקברות יהיה מלא עצים ופרחים, ואנשים יילכו עם
בגדים כהים ומשקפי שמש,פוחדים לחייך או לצחוק או לעשות כל דבר
שהוא לא לבהות ברצפה.
בגלל שאני אמות צעיר, אז בטח אבא שלי יגיד עליי קדיש, והוא בטח
נורא יתעצבן מזה,כי קשה לו לקרוא בקול.
על הקבר שלי יהיה כתוב:כאן קבור איש,ששמו נכתב במים, ציטוט
מאיזה משורר בריטי חביב. הכיתוב יעיד בבירור על אופן חיי
ומותי, שהיו כמו פצצה של צבע ואנרגיה, שנעלמה כמו שהיא הופיעה,
מהר ובלי להשאיר סימן. כל בני השכבה שלי יגיעו, והם כולם יהיו
המומים נורא, יצתערו שבשנים האחרונות הם מיעטו לדבר איתי, ואלה
שתמיד לא אהבו אותי פתאום ירגישו אשמים נורא.זו תהיה נקמה קטנה
ופרטית,מתוקה כדבש.
אני מקווה למות לפני גיל 25, כדי לשמר את אלמנט הנעורים
שנקטעו בפתאומיות. זה בכלל יהיה מצויין אם אני אמות בהתחלה של
פרסום או איזה משהו גראנדיוזי אחר, שיעיד על האבדה הגדולה.
איזו אבדה ואיזה זין. אם אני לא אמות צעיר, אני בטח אסיים צבא,
אסע לאיזה טיולון, אחזור לארץ ואלמד ואתחתן. ואז אני אהפוך
למת-חי בגיל 35, משועבד לאיזה כמה זאטוטים שבטעות גרמתי
להשרצתם, ולאיזו משרה דהויה שאני בכלל אשנא.
איזו אחת שהייתה איתי במגמה תשיר את הקיץ האחרון, ואנשים שבכלל
לא שמו עלי זין יבכו, כי הם לא ידעו אם מותר להם להרגיש הקלה
על זה שהם לא צריכים להחזיר לי את ה 10 שקל שהם היו חייבים לי
.
למרות היופי שיהיה במוות מתוכנן היטב, אני לא אעשה את זה לעצמי
בכוונה, כי למשפחה שלי בכלל ולאמא שלי בפרט יהיה נורא קשה,
ואני בן-אדם טוב,טוב מדי.
אבל אם בכל זאת אני אמות, אני נורא אהנה להסתכל מלמעלה על כל
ההיפוקריטים המחורבנים שלא סבלו אותי, שלוחצים באי נעימות בלתי
אפשרית את ידו של אחי האבל.