הלכנו ביחד למכון הכושר של הבסיס. השעה האהובה עליי, חמש וחצי
בערך. שעת ערביים. השמש שעוד מעט כבר שוקעת צובעת את השמיים
בצבעים יפים של צהוב כתום וורוד. הבסיס ירוק, כאילו אנחנו
מטיילים באיזה פארק. הגענו והיא לא רצתה להיכנס, היו שם יותר
מדי אנשים. אז ישבנו בחוץ ודיברנו וצחקנו. איזה חיוך יפיפה יש
לה. יש יותר יפות ממנה, אני יודע, אבל היא נראית לי הכי יפה
בעולם. עם השיער הג'ינג'י החלק והיפה שלה, מסופר קצר, עד
הצוואר. מסודר יפה על פניה הלבנות. והגזרה הדקיקה שלה כל כך
רזה, אבל לא יותר מדי. והבטן היפה שמציצה לה. והמשכנו משם
לרוץ ולטייל. והבסיס היה די ריק. ללא זכר למאות האנשים
והרכבים שמציפים את המקום ביום. יכולתי להמשיך ככה לנצח. לדבר
איתה, לצפות בתגובות שלה, החיוכים שלה, הדברים המצחיקים
הקטנים שהיא עושה. לא רציתי שזה ייגמר. ולא רציתי לחזור
למגורים. לא רציתי לחלוק אותה עם אנשים אחרים.

ישבנו על הספסל לקראת הלילה ודיברנו, והרגשתי שהיא הבנאדם הכי
קרוב אליי בעולם, חוץ מענת הפסיכולוגית שלי כמעט שנתיים.
והרגשתי כאילו אני יכול להגיד לה הכול. או אולי כמעט הכול.
וראיתי איך מתחת לחיוך הכמעט תמידי הזה שלה, מסתתר גם כל כך
הרבה כאב. וחיים קשים שעברו עליה. אולי עם החיוך הזה היא
מסתירה, או אולי החיוך הזה מחזק אותה, ונותן לה כוח. לפעמים
מחייכים בגלל משהו, ובאותו רגע שוכחים על כל הדברים האחרים.