ירון עמד מול המראה ובחן את בבואתו. נשקפה אליו דמות שספק אם
הייתה מרשימה בת כל שהיא: חולצת משבצות מכופתרת ומכנס זמש
שהגיע לו עד הקרסוליים. מתחת למכנס ניתן היה לראות את גרבי
הטניס שהיו לו מאז היסודי. הוא לא גבה הרבה מאז והיות שממילא
הוא לא יוצא הרבה לא היו הרבה סיבות לקנות לו עוד גרביים. שני
סטים לבנים ושני סטים כחולים של גרבי טניס הספיקו לו. והוא
הרי רצה חדשים, אבל לא היה לו אומץ אפילו להזכיר את זה. שפוט
מוחלט של אמו האלמנה שהייתה מוציאה עליו את כל תסכוליה והוא
היה שותק. כל שענה לה היה: "כן, אמא", "מיד, אמא", "את צודקת,
אמא". לא הייתה לו התעוזה לומר יותר, שלא לדבר אפילו על לבקש
משהו לעצמו. לא רצה לשבור לה את הלב.
ונניח שהיו לו בגדים חדשים. אפילו זה לא היה משפר את הבבואה.
היה מדובר בבחור כחוש וחיוור. תוצאה מוחלטת של ישיבה אינסופית
בבית והימנעות מוחלטת מחשיפה לשמש. לשווא ניסתה אמו לגרום לו
לצאת לשמש. מכל הנושאים שהוא יכול היה להתווכח עליהם איתה,
דווקא על זה הוא התעקש, וכשסוף סוף היה מואיל בטובו לצאת
החוצה, היה זה בשעות מאוחרות שבהן לא היה אף אחד בחוץ. אף אחד
שיצחק עליו. והוא הרי עשה כל מאמץ כדי להימנע מפגישה עם
גורמים עוינים, הלא הם שאר בני גילו. בכיתה ישב בשורה
האחרונה. כך שאף אחד לא יראה אותו ולא יוכלו לזרוק עליו כדורי
נייר, עטים ואפילו חפצים יותר כבדים. כבר היו מקרים מעולם.
עדיין יש לו הנקודה ההיא בקצה הראש, איפה שלא צומח שיער,
מזכרת מהשולחן נזרק עליו בכיתה ג' בגלל שסירב לתת את הכריך
שלו למישהו. ושלא תחשבו שהדבר נעשה מתוך רצון להגן על
עקרונות. ממש לא. פשוט הוא הבטיח לאמא שיאכל...
אבל באותו יום הוא הרגיש אחרת. פתאום היה מלא תקווה ואפילו
היה נדמה לו שהוא העלה קילוגרם או שניים. אתמול הוא פגש את
רונה. אלילה. הוא אמנם היה צריך להרים את הראש כדי להגיד לה
שלום, כי היא גבוהה ממנו בראש, ואולי אפילו יותר, אבל לא היה
לו אכפת. הוא היה מאוהב.
רונה היה שמה. פנים קטנות עם עיניים ירוקות חתוליות מוקפות
שיער שחור ארוך. היא הייתה תלמידה חדשה בכיתה וכדי שהיא תשלים
מהר את החומר הושיבו אותה לידו. במילא הוא לא עושה שום דבר כל
השיעור. כל הספר כבר פתור והוא נמצא בכיתה רק כדי שיירשם
שהגיע. לראשונה מאז תחילת השנה לפני שישה חודשים הוא הרים את
היד. כל הכיתה ואפילו מר גילדרמן הזקן, שכבר ראה הכל, היו
בהלם לראות את היד הלבנה הבולטת על רקע הקיר החום. הכל כדי
להרשים את רונה...
אבל ירון הרגיש שהוא חייב לתת יותר. ידע זה לא מספיק. ואז זה
הכה אותו: תכשיטים! הוא ייתן לרונה את היהלום הכי גדול שהוא
ימצא! ואיזה מקום מתאים יותר למצוא תכשיטים מאשר "נוצץ וגדול"
במרכז העיר? השם אומר הכל. רועד מהתרגשות, ירון לקח את מפתחות
הרכב, שבו היה מותר לו להשתמש רק פעמיים ביום: להסיע את אמא
לחברה ומהחברה. זו הייתה הסיבה היחידה שאמא שלו שילמה על
השיעורים. פג תוקף הרישיון שלה ולא הסכימו לחדש לה אותו. היא
לא רצתה להפסיק לחיות, אז היא הכריחה ללמוד נהיגה. עכשיו פעם
ראשונה שזה השתלם לו.
הוא התיישב באוטו. שקט. הוא אדון לעצמו. הוא הסתכל על
המפתחות. הייתה עליהם תמונת פספורט של אבא שלו. משום מה הוא
אף פעם לא ממש ישב והסתכל עליה. הוא שם לב שיש לו אותו מבט
כמו שלו כשמצלמים אותו. אמא סיפרה שגם הוא לא אהב להצטלם. למה
בעצם העניינים התגלגלו כך? איך זה שלא אכפת לו איך אבא שלו
היה? האומנם הוא עד כדי כך אדיש? לא. פשוט מעולם לא היה לו
האומץ לעמוד מול אמו, אבל עכשיו, כשהוא על גג העולם, הוא יכול
לעשות הכל. אפילו לענות לה.
ירון התניע. אז ככה נשמע מנוע עובד. ירון אף פעם לא ממש שמע
אותו על רקע הצרחות של אמא, שהייתה צועקת עליו כל הדרך על כך
שהיא תאחר בגללו ושהוא יכול היה להיכנס לתנועה גם מבלי להעביר
חצי עיר. עכשיו הוא שמע את ההמהום הזה ושקט מוזר ירד עליו.
אולי הוא יציע לרונה להסיע אותה הביתה? רק מחר. אמא בטח תרשה.
חוץ מזה, תהיה לו הזדמנות לבדוק את הבעיה ההיא שהייתה בבלמים.
כל הדרך חזרה מהחנות ירון לא הפסיק לסובב את התליון שבכיסו.
יהלום 14 קראט מצופה זהב יפה- יפה. את כל החסכונות שלו הוא
הוציא על המתנה הזאת. רוקן צ'קים ומתנות לבר-מצווה. לא נורא,
הוא ילמד על מלגה.
פתאום מישהו קפץ מתחת לגלגלים. ירון לחץ על דוושת הבלם בכל
כוחו. נראה היה שמי שקפץ כבר יינצל, אבל ברגע האחרון הבלמים
השתחררו. למה הוא לא תיקן את זה קודם?! הרגעים שאחרי זה נראו
לירון כאילו בהילוך איטי. הוא שמע ההתנגשות, אבל סירב להאמין
שזה באמת קרה. כמו זומבי ירון פתח את הדלת ויצא החוצה. לפתע
הכה אותו הלם: את פניו של הנדרס כיסה שיער שחור ארוך. בידיים
רועדות, ירון הזיז אותו הצידה. זה חמש שנים שלא היה לו התקף
אסטמה, אבל עכשיו הוא חטף את אחד הקשים יותר. רונה! ריאותיו
לא עמדו לו. הוא התעלף.
כשהתעורר, הוא היה בבית חולים. הוא הסתכל סביב. הכל היה לבן.
ככה זה בטח איפה שרונה נמצאת עכשיו. ירון מצא את חולצתו והחל
לפשפש בה. התליון עדיין שם. הוא הוציא אותו. מגיע לרונה לקבל
אותו. הוא הצמיד אותו חזק אל חזהו וקם. בשארית כוחותיו הוא
צלע אל החלון. קומה 5... הוא נעמד על המשקוף, שואף את האוויר
הקפוא שבחוץ. לא שהוא מרגיש אותו עם הריאות החסומות שלו. הוא
עשה עוד צעד קדימה ובלי להרגיש החליק. הוא החל להרגיש את הרוח
יותר חזק. הוא עצם את עיניו וצרח בכל כוחו: "רונה, אני בא!"