אחי הקטן ואני
בימי הקיץ לא הלכנו
לקייטנה, אבל העסקנו
את עצמנו יפה מאוד
עם האופניים שלנו.

אמי השאירה
אותנו לבד
ואנחנו כמו שני שדים
החרבנו את הבית.

פעם דחפתי בסלון מסמר עבה
לתוך תקע החשמל
ופחדתי לגעת בו שוב.

אחי ניסה להוציא בשבילי
את המסמר, אבל התחשמל
ונהדף אחורה עד הקיר שמאחוריו

הוא לא זז מהרצפה במשך דקה
ואני  הרגשתי את השלפוחית לוחצת,
אבל אז הוא קם
והתיישר כמו מכנסיים מגוהצים
ושוב הלך למשוך את המסמר
ושוב נהדף,
הפעם עם המסמר בידו.

גבר מלא צלקות, אחי.
נפצע בילדותו
עשרות פעמים בגלל
כדורי רגל טועים.
בגלל ידם האלימה של ילדים אחרים.
בגלל קפיצות מחומות גבוהות
מדי.

שיניו נשברו אחת אחר השנייה.

אבל הוא היה
ונשאר אדם מחייך,  
שנכשלתי במשימתי לשמור עליו.

מאז ומתמיד
נפשו העדינה הטלטלה
בין אנשים חזקים לעומתו,
אפילו עכשיו כשהוא חייל.


והוא חטף וגם יחטוף, הבן הזונה!
בבטן וגם בביצים.

מתחשק לי לומר לו:
"בוא נהרוג את כולם",
כמו שהיינו מסתערים על
גבעות ריקות בגנים ציבוריים
עם מוטות ברזל מבניין
וצינורות פלסטיק שחור.

אבל אני נאלם מולו
בגלל שאיני יכול לעזור לו.
ובשתיקה
אני קוצץ את עצמי
עד הבשר
על כך,
בכל יום.