מה בעצם אני מחפש בחיים האלו? בשביל מה אני קם כל יום בבוקר
חוץ מהרצון הטבוע בי להמשיך לחיות, משהו שקיים בכל יצור חי.
ובכן, כרגע אין שום דבר ממשי שגורם לי לצפות למחר, פשוט כלום.
זה כך מאז שאני זוכר את עצמי, כמעט אף פעם לא היה שום דבר
שקיים. הדבר היה היחיד שהחזיק אותי היה דווקא מה שאינו קיים.
קוראים לזה תקווה. התקווה שמא יש אהבה בשבילי אי שם בעולם. שמא
בנקודת זמן כזו או אחרת רצף הארועים האקראי לחלוטין של העולם
הזה , יפגיש אותי בדרך נס עם מישהי שתאהב אותי למרות כל מה
שאני ואולי פעם אחת אני גם אעשה משהו בנוגע לכך. ומה אני בעצם?
מה כל כך נורא ומה זה המשהו הזה, שאני? כלום. זה בדיוק
העניין... אין שום דבר רע בי, אבל גם אין שום דבר טוב במיוחד.
חסר ייחוד, פשוט, ריק. לא מתעניין ביותר מידי דברים, לא טוב
כמעט בשום דבר. למען האמת אם יש בי ייחוד זה הדכאון שלי. הדבר
היחיד היוצא דופן בכל העצמי הריקני והמשעמם שאני זה הכאב שאני
חש. אני יצירתי כשאני כואב. אני חש את החיים בכל עוצמתם כשאני
בוכה. קשה לחיות אבל חבל למות, וזו בדיוק הסיבה שאני עדיין חי.
כי חבל לוותר על הסיכוי, אפסי ככל שיהיה, שיש שם מישהי בשבילי.
מישהי שתאהב אותי, שתזדקק לי שתחכה לי שתתגעגע, שאוכל לדבר
איתה. מישהי שאוכל לחבק, לנשק להיות בזרועותיה להרגיש אותה.
מישהי שאיתה אוכל להפיג את הבדידות העצומה שאני חש מאז ומתמיד.
כן כולנו בודדים,כולנו חווים את החיים לבד, כולנו נולדנו ונמות
לבד, אבל אני באמת ובתמים הייתי מאז ומתמיד כמעט לבדי. למה?
למה לכל האנשים סביבי יש חברים, יש בני זוג? למה אני נראה רגיל
מבחוץ ובעצם דפוק מבפנים? זה כאילו קורצתי מאיזשהו חומר אחר,
החומר הלא נכון.