תגיד כל יום, שלוש פעמים ביום, בוקר צהרים ולפני השינה
נ-נח-נחמ-נחמן מאומן בכוונה גדולה, וכוונה גדולה זה העיקר אבל
לא כל-כך מסובך כמו שחושבים כי מה שאתה שצריך זה לסלק מהראש
לכמה רגעים את כל הדברים האחרים ולחשוב על אלוהים ועל הנשמה
שלך. היית פעם מאוהב בבחורה? או אולי רצית משהו פעם, נגיד
רולר-בליידס או גיטרה ולא יכולת לחשוב על שום דבר חוץ מזה? כל
הזמן חשבת על הדבר הזה. בבוקר-בערב-בשירותים-בזמן שאכלת?
תחשוב שהמוח שלך זה במה שיש עליה הצגה ושברגע מסוים כל
השחקנים ירדו ממנה ונשאר רק אחד, שחקן ראשי, שכל האורות עליו.
אז ככה תתרכז ותחשוב על אלוהים ועליך ועל הבעיות שלך, פרנסה,
זוגיות או חס וחלילה בריאות, למרות שאתה נראה לי צעיר בשביל
כאלו בעיות ותראה איך שדברים יסתדרו לך. אין כמו הרב נחמן.
אני, מאז שאני גיליתי אותו אני בן-אדם אחר. רגוע. מקבל את
החיים. כל בוקר אני מתחיל בטבילה במקווה והכי טוב אם אפשר אז
באיזה מעיין בסביבה, אומר כמה תיקונים לנפש ואחרי תפילת שחרית
אני יושב ומנגן בגיטרה. אם פעם ניגנתי בוב דילן סתם ככה עם
בקבוק בירה וג'וינט שמעבירים בין החבר'ה, אז היום בוב דילן עם
כוונה גדולה עושה תיקון לנשמה. המוזיקה מרגיעה. מביאה מחשבות
טובות. ותראה מה זה, אותם תווים, אותה גיטרה, אותו נגן ותראה
בן-אדם מה ההבדל? רק הכוונה. נ-נח-נחמ-נחמן מאומן. זה כל
ההבדל.
אז למה אתה פה? אתה ביקשת לבוא או שהם הזמינו אותך? אני יושב
פה כבר יותר משעה, אנשים באים והולכים ואני עוד מחכה. רובם
דוסים כמו שאתה רואה, חוץ ממני, ממך ומהבחורה היפה שיושבת שם
עם אמא שלה ונראית מבוהלת. מלא דוסים. אתה שואל איך זה שאני
קורא להם דוסים כשאני בעצמי עם כיפה גדולה על הראש ופאות? אז
אני אגיד לך שאני לא דוס. אני יהודי. ולא כל דוס הוא יהודי.
רק מי שמגלה את הרב נחמן הוא יהודי שלם. יהודי כמו שצריך. ומי
שמגלה את הרב נחמן הוא כבר לא דוס. חוץ מזה שאלה שיושבים פה
נולדו דוסים ואם תשאל אותם למה הם לבושים ככה ולמה מגדלים
פאות ולמה לובשים שחור ומתפללים את התפילות שלהם אז הם יענו
לך משהו מטופש כי הם באים לפה בשביל שהוועדה תחליט שהם לא
שפויים ותוציא אותם על פרופיל נפשי. אבל אני אגיד לך משהו
שבטח יפתיע אותך, גם אם תלך אליהם לישיבה ותשאל את הרב שלהם
את השאלות שאמרתי קודם הוא לא יידע לענות. הם תינוקות שנשבו.
כמו החילונים, רק הפוך.
אני לעומת זאת יודע טוב מאוד מי אני ולמה אני ככה. להיות
יהודי זה לא דבר קל. אתה עוד לא ענית לי למה אתה כאן, לא רוצה
להתגייס או שהם לא רוצים לגייס אותך? אני כאן כי הם אומרים
שאני ירדתי מהפסים. זה התחיל מזה שלא הגעתי לצו הראשון כי
הייתי באותו שבוע בצפת. נסעתי לשם עם כמה חברים מהישיבה
והלכנו ביחד להתפלל ולהתבודד ליד הקברים של הצדיקים, אז לא
יכולתי להגיע. ואז שלחו לי צו אדום, יעני "תיזהר. כי אם לא
תבוא הפעם נוציא לך צו מעצר", אז דווקא באתי. לא בגלל
שנבהלתי, אתה מבין, הרב נחמן אומר שבהלה זה מה שהבן-אדם מרגיש
כשמוצאים אצלו משהו שהסתיר מעצמו. אבל אני ברוך השם אין לי מה
להסתיר שום דבר משום אחד. אם לא מסתיר מאלוהים אז אני אסתיר
מבני אדם? באתי כי הייתי פה. וכשהחיילת שאלה אותי אם רוצה
להתגייס אמרתי "בטח" וכששאלה למה אז עניתי לה, בהשפעה של שתי
כוסות ערק ששתיתי אחרי שהלכתי, מוקדם בבוקר, באותו היום,
לאזכרה של אבא של אחד מהתלמידים בישיבה, ואצלנו מרימים
'לחיים' באזכרה כי הנשמה של היהודי ממשיכה לחיות לנצח אז
שותים לכבודה, אז כמו שאני בא לענות לה למה אני רוצה להתגייס
יוצא לי מהפה "כי אני רוצה להיות ח-חי-חיי-חייל מאומן" ואני
מתגלגל מצחוק ולא מצליח להפסיק. ובגלל ששתיתי על בטן ריקה
נפלט לי קצת קיא מהפה ואז החיילת אומרת לי שאני אצטרך בדיקה
של קב"ן והתעצבנתי וקיללתי אותה ואז היא קראה לשוטר שאמר לי
שאו שאני הולך לחדר של הקב"ן או שעוצר אותי. ואני מה? לא רוצה
מעצר. רוצה להתגייס. אבל למרות שאני רוצה להתגייס אני ממשיך
לצחוק בגלל ההברקה הזאת "ח-חי-חיי-חייל מאומן" גדול, לא? ואז
הקב"ן אומר לי "נראה לי שלא יתאים לך צבא. תחזור לישיבה",
ונכון שאני דתי ולומד בישיבה אבל אני אומר לו שאני רוצה
להתגייס כי אלוהים נמצא בכל מקום אז מה, אם אהיה באיזה מקום
נידח הם ירחיקו ממני את אלוהים? בטח שלא. אז הוא אומר לי
"תגיש ערעור לוועדה".
ואם אתה תגיד לי שאולי עדיף לי לא לעשות צבא כי יש בו בנות
ושאתה יודע שהדתיים לא רוצים צבא בגלל שפוחדים שהחיילות
יקלקלו להם את האמונה, אז אני אגיד לך שלא מפחד מנשים, כמו
שאתה מכיר את הניגון של הרב נחמן 'והעיקר והעיקר לא לפחד
כלל'? ואני לא מפחד מכלום, חוץ ממנו, למה האמונה שלי בשם חזקה
כמו מתכת פלטינה שלא מושפעת מהסביבה, לא מחום ולא מקור. וחוץ
מזה למדנו בישיבה שנשים זה כלי מורכב שיכול להיות שמהפתחים
שלו תצא טומאה אבל אם יש עזרת השם יכול לצאת מאותו הפתח בריאה
טהורה. מאותו החור יצא האור. וזה תלוי כמובן ביראת שמים של
האישה אבל גם בסביבה שלה. ואני מאז שגיליתי את הרב נחמן יש לי
השפעה טובה על הסביבה. הנה. קח דוגמה. תסתכל על זאת שיושבת עם
אמא שלה. נכון שנראית עצבנית? פרצוף תשעה באב? אבל אם היא רק
תסתכל לכיוון שלי היא תרגיש אחרת. פסססט, פסססט, יופי בובה,
תרימי את הראש, פסססט, תסתכלי לכאן, יופי. עוד קצת. איזה חיוך
יפה יש לה, ואיזה ציצים אה? יופי. תמשיכי לחייך. ראית? בלי
מילים בלי כלום, אני מוציא את האור מהאנשים. כל מי שיושב איתי
מחייך אחרי כמה דקות. אתה בטח מופתע מאיך שאני מדבר. אבל אתה
אל תראה אותי ככה עם הכיפה הגדולה הלבנה על הראש והפאות
הארוכות והציציות בחוץ. אני, עד לפני שנתיים נראיתי אחרת
לגמרי. ג'ינס קרוע, מעיל צמר ארוך, רסטות בשיער ועגילים בגבה
ובטבור.
אפילו כתובת קעקע יש לי על התחת. סליחה. על הישבן הימני. עם
ציור של כדור הארץ, יעני כל העולם שווה לתחת. וזה הדבר היחיד
שנשאר לי מהתקופה ההיא חוץ מהגיטרה. וכשהלכתי בפעם הראשונה
לטבול במקווה, כל יום לפחות פעמיים כי זה שומר אותנו, את
הנשמה היהודית שלנו במצב הכי טהור שאפשר כמו תינוק ברחם שהמים
עוטפים אותו ושומרים עליו, התביישתי. התביישתי כי כתובת קעקע
זה איסור מהתורה וחשבתי לכסות עם פלסטר, אבל הרב שלי אמר לי
שהפלסטר מקלקל את הטבילה כי עושה חציצה וגם שאסור להתבייש כי
מה שהיינו זה מה שאנחנו. הכלי נשאר והתוכן משתנה ואני אין לי
סיבה להתבייש בכלי שלי. חוץ מזה הוא אמר שכשאני יושב ולומד אז
אני בעצם מעל העולם הזה וזה אומר שאני יותר קרוב לאלוהים
ברוחניות.
אז כמו שאתה יכול להבין אני לפני שנתיים ראיתי פתאום באיזה
עולם מטומטם אני חי. שהכל זה רק בגשמיות. רק מה נאכל, מה
נשתה, מתי נלך לסרט ואת מי נזיין היום. תסלח לי על הביטוי,
אתה לא נראה לי דתי אבל בכל זאת אמא שלי אומרת שלא יפה לדבר
ככה, בטח ובטח לא עם הכיפה הגדולה הזאת על הראש. אבל זאת
האמת. זה כל מה שעניין אותי. למדתי בתיכון של האקדמיה
למוזיקה, גיטרה קלאסית, אפילו הופעתי ברסיטל לתלמידים
מצטיינים מכל המגמות למוסיקה בארץ באולם הגדול של תיאטרון
ירושלים. היה חבר שופטים, כולם מוזיקאים נפוחים, צפונים כאלו
מתל-אביב, שמקבלים אורגזמות מלשמוע מוצרט, ואפילו זכיתי בפרס
הראשון. אבל אף פעם לא נהניתי באמת מהניגון. ניגנתי בשביל
ההורים, בשביל הדאווין, בשביל הפרסים, אבל אף פעם לא ממש
ניגנתי בשביל עצמי. בשביל הנשמה שלי.
אז מאיפה בא השינוי, אתה שואל? אז תן לי עוד שתי דקות לספר לך
משהו מדהים. לפני שנתיים הייתי בכיתה י"א. אני זוכר את היום
הזה טוב מאוד כי בדיוק חזרנו ללימודים אחרי חופשת פורים.
בדיוק התכוונו להתחיל להתאמן בבית הספר לקראת מופע ב'צוללת
הצהובה', שזה מועדון שמקדם מוזיקאים צעירים. פרט חשוב ששכחתי
לספר לך זה שהייתי חבר בלהקת רוק שקראו לה, תראה מה זה גורל
של נשמה יהודית, 'אורות הלילה' באנגלית זה נשמע יותר מסחרי
NIGHT'S LIGHTS,   ככה קראנו לה. ניגנו חומרים של ג'ימי
הנדריקס והפינק פלויד וגם קצת חומר מקורי שכתבנו ביחד.
בקיצור, למה נראה לי שלפי הפרצוף החמוץ של החיילת שהציצה
עכשיו מהחלון אני הבא בתור, איך שאני מגיע לבית ספר, ככה בשעה
עשר כי אף פעם לא הגעתי לשיעור הראשון בגלל הפוזה של האמן
שמנגן עד אמצע הלילה ולמי היה כוח לקום בשבע בבוקר. ככה כמו
שאני מחזיק את כוס השתייה החמה שקניתי בקפה שמול תחנת
האוטובוס שבה אני יורד כל בוקר, איך שאני נכנס לרחוב של
האקדמיה אני רואה המון חברים שלי עומדים ובוכים. וכשאני שואל
מה קרה ניגשת אליי נועה, האף שלה נוזל והעיניים אדומות, מחבקת
אותי ואומרת לי "הוא מת. יואב מת. היה פיגוע באוטובוס מגילה".
הדבר היחיד שבא לי לעשות באותו רגע זה לשבת ולנגן. לא דמעות
ולא בכי. רק לנגן. ואתה חייב להבין, יואב ואני היינו חברים
מגיל אפס. האימהות שלנו הכירו בקורס הכנה ללידה ונהיו חברות
הכי טובות למרות שאם מסתכלים מבחוץ הן נראות מה זה לא
מתחברות. אבל תזכור, יש הכלי ויש התוכן. ובתוכן הן היו בסבבה
ובראש טוב ובכל אופן נהייתה שם אהבה גדולה. ומאז שאני זוכר את
עצמי אני ויואב ביחד. כמו תאומים. אותו גנון, ארוחות משותפות,
חוגים, אותם בתי ספר וכמובן הלהקה. מרוב שהיינו דומים התאהבנו
באותה בחורה. נועה. אבל היא בחרה בו וזה קצת קלקל את החברות
בהתחלה אבל התגברנו. כי אהבנו בלב ונפש.
אז כמו שכבר התחלתי לספר לך, כשנועה גמרה להגיד לי שיואב מת
וחזרה להתחבק עם החברות שלה, אני מוציא את הגיטרה שתמיד,
בוקר, ערב, גשם ושמש הייתה איתי ובזכותה קיבלתי את הכינוי שלי
'גיטה', שהרב שלי אומר שיש בשם הזה גם גיהנום, גט-יה כאילו
שהתגרשתי מאלוהים, אבל גם גן-עדן 'גיבור יודע טוב השם', הכלי
אותו כלי והתוכן שונה, כמו שאמרתי לך קודם. אז אני מוציא את
הגיטרה, מתיישב על שפת המדרכה שלא אכפת לי שהיא רטובה משאריות
של שלג מלוכלך, מעביר את היד על המיתרים ושר מילים שיוצאות לי
בלי לתכנן:
אלוהים אני שונא אותך
אלוהים הלוואי שתמות
אלוהים תראה מה עשית
אלוהים אני פה מחוק
החברים שלי שעומדים סביבי מסתכלים עליי ברגעים הראשונים קצת
בתדהמה, כי אני לא בוכה או משהו, רק צועק את השורות האלה שוב
ושוב באקסטזה. ואז, בזה אחר זה הם מתיישבים לידי, נועה רצה
ומביאה את הצ'לו שלה, אחרים מביאים עוד גיטרות ודרבוקות
וכולנו מנגנים ביחד וחוזרים על המילים:
אלוהים אני שונא אותך
אלוהים הלוואי שתמות
אלוהים תראה מה עשית
אלוהים אני פה מחוק
את המופע ב'צוללת' שלושה שבועות לאחר מכן אנחנו מקדישים לזכרו
של יואב. נועה מצטרפת אלינו וזה שינוי - עד אז לא הסכמתי לנגן
איתה בגלל שבחרה ביואב.
אחרי כמה שירים מוכרים אנחנו מפסיקים לנגן ואני אומר
למיקרופון "את השיר הבא אנחנו שרים ליואב, האח שלי וחבר של
כולנו, שבטח לא שומע אותנו אבל בכל זאת חשוב לנו להגיד לך
שאתה חסר לנו מאוד", ואז אנחנו שרים את השיר ששרנו על המדרכה
באותו היום שמת. מיתר אחד נקרע לי מרוב הזעם שבו אני מנגן
ואחת האצבעות מתחילה לדמם, התופים מכים כמו עדר פילים במנוסה
ונועה מנגנת הכי יפה שאפשר. הקהל שלנו, שחלק גדול ממנו הכיר
את המילים כי למד באקדמיה, שר איתנו בהתלהבות.
פתאום, בתוך כל הרעש והבלגאן אני רואה מולי את ארז, איש
הסאונד של המופע, שהכרתי כי היה בחבר'ה של אחותי הגדולה כשהיו
בתיכון, שם על הראש את הכיפה הלבנה של ברסלב, כיפה שעד אותו
רגע לא לבש בהופעות כי פחד שלא יתנו לו עבודה בגלל שחזר
בתשובה, ועם הכיפה הזאת על הראש הוא קופץ ומתלהב וצועק בקול
רם ובעיניים עצומות "אלוהים הלוואי שתמות".
פגשתי את ארז שוב בלוויה של נועה שהתאבדה שלושה ימים אחרי
ההופעה. במכתב שהשאירה, ושאמא שלה הקריאה מעל הקבר לפי בקשתה,
כתבה שלא יכולה להמשיך להתגעגע ליואב והיא הולכת לפגוש אותו
בשמיים. בדרך חזרה ארז הציע לי טרמפ במכונית שלו ואמר שאהב את
ההופעה שלנו. אמרתי לו שאני לא מבין איך דוס כמוהו יכול
להתפעל מלהקה שמאחלת לאלוהים שימות ואז הוא אומר לי, ותקשיב
טוב טוב למה שאמר, למה יש בדברים האלה משהו גדול. וככה הוא
אומר לי, מילה במילה: "תשמע, אמנות אמיתית ואמונה אמיתית זה
בא מאותו מקום. מאותו שורש. ואמן ואמן זה אותן אותיות. אמן
שיהודי אומר אחרי כל ברכה זה אל-מלך-נאמן ואמן זה מישהו שאומר
על עצמו 'אני מישהו'. אבל בשביל להיות אמן אמיתי ומישהו אמיתי
הבן אדם צריך להיות נאמן קודם כל לעצמו 'אני מישהו נאמן'.
ואתה", הוא אומר לי, "היית הכי נאמן לנשמה שלך בשיר הזה. וחוץ
מזה," הוא ממשיך להפתיע אותי, "מי שכל-כך רוצה שאלוהים ימות
אומר, באותה נשימה, שאלוהים חי אצלו. שאם לא כן למה ירצה
להורגו, וזה מעלה גדולה של אהבת השם".
כשארז הוריד אותי במרכז העיר כבר לא היה לי עגיל בגבה ואחרי
חופשת פסח לא חזרתי לבית הספר והלכתי ללמוד בישיבה ליד צומת
פת. רוב שעות היום אני לומד בישיבה ופעמיים בשבוע אני עושה
תורנויות בניידת השמחה של ברסלב ובטח ראית אותנו כשאנחנו
יורדים מהטרנזיט באמצע הכביש כשהמכוניות עומדות ורוקדים. ויש
בזה את הפשיטא שאנחנו משמחים את עם ישראל בימים הקשים האלו,
אבל יש בזה גם דבר עמוק יותר. שגם כשאתה תקוע בחיים אל תפסיק
לשיר, לרקוד ולאהוב את השם. וכמו שאחרי האור האדום בא האור
הירוק, ככה אחרי מה שנראה לפעמים כמו מבוי סתום, סוף הדרך, אז
תשמח ותדבוק בשם וישועת השם כהרף עין.
ואתה מבין את הקטע? מאז שאני נאמן לעצמי מתייחסים אליי כאילו
ירדתי מהפסים. כאילו שהבן-אדם יכול להיות נאמן או לעצמו או
לסביבה ואם הוא בוחר בעצמו אז זה שלילי. זה לא נורמלי. לפעמים
נדמה לי שגם ההורים שלי חושבים שקיבלתי שריטה במוח. אמא אפילו
רצתה שאני אלך לפגוש חברה שלה שהיא עובדת סוציאלית "תלך תדבר
איתה, אולי יש דברים שקשה לך לדבר איתנו", אבל אני, תעזוב
אותי מהפסיכולוגים האלה, יותר משוגעים מכולם. מה, אמא שלי
נאמנה לעצמה? מאז שאני זוכר אותה היא מדברת על כמה היא לא
מאושרת עם אבא שלי אבל היא ממשיכה לחיות איתו כי היא לא רוצה
לוותר על המותרות שהוא מאפשר לה. ואבא שלי? שהוא רופא ומאז
שהתמחה בניתוחי עיניים בלייזר עובד גם בשבתות כדי לעשות עוד
ועוד כסף ושכח שרפואה זה קודם כל לאהוב בני אדם? רק כסף
מעניין אותו. גשמיות. לא הנשמה, לא אהבת ישראל. כלום. ואותי
לא רוצים לגייס. אתה שומע את זה? אותי. שהכי נאמן לעצמי, והכי
מסור לעם ישראל ולנשמה שלו.
חבל, לא הספקת לספר לי מי אתה ולמה אתה פה וכבר קוראים לי
בפעם השנייה להיכנס. תחייכי קצת. אני כבר בא, אני חיכיתי
בסבלנות שתקראי לי אז עכשיו תהיי סבלנית גם את. רק תזכור,
נ-נח-נחמ-נחמן מאומן, שלוש פעמים ביום, בוקר צהרים וערב,
בכוונה גדולה, כמו שכשאתה מחורמן אתה חושב רק על זיונים, אז
תיתן לנ-נח-נחמ-נחמן מאומן לחרמן אותך ותחשוב רק על אלוהים
ועל הנשמה שלך ויהיה טוב.