"אנחנו רוצים שהלוויה תתקיים מהר ככל האפשר" היו המילים
הראשונות שיצאו מפיו כשהשלושה, שניים במדי צבא ואחד בלבוש
אזרחי, שכתמי הצבע על כפות ידיו שבהם הבחין כאשר הלה לחץ את
ידו ואמר לו שיקרא לאשתו, העידו כי הוזעק למשימה זו היישר
מעבודות צביעה ביתיות או אולי מחוג ציור, סיימו לתאר את האופן
שבו נהרגו גלעד, בנו הבכור, ושניים מחבריו כשהנגמ"ש שבו נסעו
עלה על מטען שהונח בכביש שהוביל אל הכפר שזכר שתואר בתקשורת
כקן צרעות, לפני שעתיים, לחצו שוב את ידיהם של אשתו ושלו
ואמרו שיישארו עד שמישהו קרוב יגיע כדי להיות איתם בשעות אלו.
עוד לפני שהכאב כיווץ את לבו כאילו חדרה כף יד ענקית את מחיצת
צלעותיו ונכרכה סביב לבו בתנועת אגרוף, מרוקנת אותו מתכולתו
תוך שיוצרת פקק תנועה בנתיבי הדם ובו זמנית מורה לדמעות
להתחיל במסען אל עבר החוץ כמו שוטר תנועה שגורם לתאונות
במסלול אחד כשהוא מנסה לאפשר לנוסעים במסלול האחר להגיע
ליעדם, עוד קודם שנתן לעצמו להבין שלעולם לא יראה את גלעד
מחייך אליו, ובעצם גם לא את עצמו מחייך כמו שחייך לפני שהם
הגיעו לכאן, מריץ' ורץ' יוצא ריצ'רץ' מ"שאקל" וCOOL" -" יוצא
"שכול", עוד לפני ששמע את בכיה של אשתו, בכי כבוש של חיה
מדממת שכל נהמת כאב היוצאת מפיה מסיעה החוצה גם את רוח החיים
שבה, ואת השאלה של החיילת, שבתחילה לא הבחין בנוכחותה ונראתה
נבוכה מעצם המעמד, אם ירצו זריקה או כדור הרגעה, ביקש שהלוויה
של גלעד תתקיים בהקדם. הכי מהר שאפשר.
למרות שכבר מזמן הפסיק לקיים אורח חיים דתי, נאחז במנהג
הירושלמי שלא להלין את המת וביקש שהלוויה תתקיים במוצאי השבת.
הקצין המבוגר מבין השניים אמר שלא נהוג לקיים לוויות צבאיות
בלילה וגם שהגופה של גלעד נמצאת במתקן הצבאי שבתל-השומר כך
שההלנה אינה בירושלים, אבל לא הביע התנגדות או ניסה לשכנע
ומייד התקשר, כשהוא יושב מולם בספה שקנו לפני חודשיים ושגלעד
הגיב לנוכחות שלה במשפט "וואלה, מזכיר לי את האוהל סיירים,
בצבע" וקצת נעלב אז כי חשב שהבחירה שלהם הייתה דווקא מוצלחת
אבל נרגע כשראה אותו ישן עליה, כפות רגליו החשופות, מרוחות
בחומר נגד יבלות שקנה לו מיד כשהודיע לו שהוא מגיע הביתה
לשבת, מוגבהות על משענת היד, לקצין הדת של החטיבה של גלעד,
ואחרי כמה דקות של חילופי דברים חרישיים הניח את הטלפון בתפס
הפלסטיק שהיה תלוי לו על חגורת מכנסיו ואמר להם שהלוויה תוכל
להתקיים שעתיים לאחר יציאת השבת, כי צריך להביא את הארון
מהמתקן הצבאי לירושלים, ולסיים את הכשרת החלקה, כי עכשיו, יום
שישי בשעה שלוש וחצי, קצת פחות משעתיים לפני כניסת השבת יוכלו
להספיק לעשות רק חלק מההכנות, ושיהיה משמר כבוד של חיילים
מהפלוגה של גלעד אבל לא יירו מטחי כבוד כי בימים אלו יריות
בלילה עלולות לגרום לבהלה נוספת ומיותרת.
מעט לאחר שדויד אחיו הצעיר של שאול הגיע, עיניו מכוסות במשקפי
שמש וידיו רועדות, עזבו נציגי הצבא את הבית, מאחלים להם שיהיו
חזקים ושהנה יש עוד ילדה שבשבילה חשוב שימשיכו לחיות ושהלוואי
שגלעד יהיה החלל הישראלי האחרון במאבק ארוך השנים על הזכות
שלנו לחיות בשקט על האדמה הזאת. הוא ליווה אותם החוצה, משאיר
את אשתו עם אחיו במטבח ואת בתו בת השש-עשרה שהסתגרה בחדרה עם
כמה חברות שהספיקו כבר לשמוע את הידיעה על מותו של גלעד
ומיהרו לבוא. "אני מתנצל על הבלגאן בחצר, הייתי מאוד עסוק
בתקופה האחרונה ודווקא עכשיו כשהאביב הגיע תכננתי לטפח את
הגינה", ניסה למלא את המרחק שבין דלת הבית לשער הכניסה שמולו
עמדה המכונית שבה הגיעו הארבעה. "הוא לא נשרף, נכון?" פנה
פתאום לקצין הבכיר מבין השניים שנראה היה כאילו המתין כל העת
לשאלה הזאת וענה, מנסה להישמע ענייני, "לא. תא הלוחמים לא
נפגע, הם נהרגו מההדף". החיילת לא יכלה להמשיך באיפוק שכפה
עליה התפקיד שקיבלה על עצמה והתחילה לבכות.
כשהמכונית הגיעה לקצה הרחוב ופנתה ימינה, דמיין איך יושביה
מתפצלים, גם אם ישובים עדיין באותו כלי רכב, לארבעה מסלולים
המשיבים כל אחד ואחד מהם אל חייו ואל משפחתו ורכס את מכנסיו
שעכשיו הבחין שהרוכסן שלהם היה פתוח מהרגע שלבש אותם. כי
כשעמדו בפתח החצר ושאלו אם זה הבית של משפחת לבן, היה הוא
עסוק בעקירת צמחי החורף שנבלו כבר מזמן ואמר שכן, אבל מתוך
שהסיק שנושאים עימם בשורה משמעותית עבורו ביקש שימתינו בשער
ורץ להחליף את מכנסי הטריינינג הישן שנהג ללבוש בימים שלא עבד
מחוץ לבית במכנסיים נקיים. ועכשיו, כשהמכונית נעלמה מעיניו,
פנה לעבר שער החצר, מגלה שמישהו כבר הספיק להדביק עליו מודעה
האומרת כי צבא הגנה לישראל מצטער להודיע על מותו בטרם עת של
רב"ט גלעד לבן, בנם של שאול ואסתר ייבדלו לחיים ארוכים,
מציינת כי הלוויה תתקיים בשעה שמונה במוצאי השבת בהר-הרצל
ומסתיימת במשפט "השם ייקום דמו", ונזכר שרק לפני שלושה ימים
הראתה לו בתו את העמוד הראשי של אתר האינטרנט הבית ספרי,
שהייתה העורכת שלו, שהוקדש ליום הזיכרון לשואה ולגבורה ושנחתם
במילים "נזכור את ששת המיליונים - השם ייקום דמם" וזכר שאמר
לה שאפשר לקרוא את המשפט הזה אחרת, ולהבין ממנו שהשם, במקום
לנקום, דמם, שתק, ושככה עדיף כי מנקמות לא מגיעים לשום מקום
טוב. והיא אמרה שככה מקובל לכתוב. ושהייתה ישיבת מערכת ושזה
הניסוח שעליו החליטו וחוץ מזה שלרצות לנקום זה אנושי וש"נראה
אותך", כך אמרה, "כשייפגעו בך, אם גם אז תמשיך לחשוב ככה".
הוא עבר את השער והתיישב על כיסא הפלסטיק הלבן שעמד ליד עץ
השזיפים ששתלו כשעברו לבית הזה כשגלעד היה בן שלוש ושאת טעמם
החמצמץ של הפירות המעטים שהניב ייחסו לשתן של גלעד שהשקה את
העץ מאז שנשתל ועד גיל ארבע-עשרה, שבו פסק המנהג באחת אחרי
שהשכנה שגרה בקומה מעל התלוננה בפני שאול שכשעמדה וניערה את
השטיח בחלון ראתה את גלעד וחמישה מחבריו עומדים כשפניהם לעץ
וישבניהם החשופים גלויים לעיניה, והוסיפה שככה זה לא צורה
לגדל ילדים. אותו זה דווקא הצחיק ובגלל שנענה לבקשת השכנה אבל
גם התפעל ממשובת בנו וחבריו, גלעד אמר לו שהוא והחברים שלו
קוראים לו אבא COOL. כששאל למה הכוונה, אמר גלעד שהוא אבא
'קול' כי למשל כשהמורה לספרות התלוננה שגלעד לא הקשיב
בשיעורים אבא שאל אותה, כאילו מתוך אהדה, "יכול להיות שצריך
למצוא משהו שיעניין אותו?" אבל מגע היד הרכה שהניח על ירכו של
גלעד שישב לצידו, מולה, ביום ההורים, הבהיר לגלעד שבעצם
התכוון לומר לה "האמת? גם אני לא הייתי מקשיב לך, יש גבול למה
שילד צריך לסבול". אבא COOL. וגם "שאקל" כי אהב טיולי שטח
ולינה בשק שינה על חוף הים והתמיד ללוות את גלעד בטיולים
השנתיים. וכשקנה לגלעד את אופני ההרים, קנה גם הוא זוג לעצמו
וייסד מנהג משפחתי חדש של רכיבה שבועית עם גלעד באזור הסטף
ולפני שנתיים הצטרפה אליו גם הבת הצעירה. וכשחזרו שלושתם
מהרכיבה והתקלחו, התיישבו לאכול את ארוחת הערב של יום שישי
סחוטים ורעננים גם יחד. מריץ' ורץ' יוצא ריצ'רץ', מ"שאקל"
ו"קול" יוצא "שכול". וידע שעכשיו, כשישמע את המילה הזאת נאמרת
ביחס אליו יידע שהיא מתכוונת לא לאופיו הנוח או לשקט שבו
התמודד עם דרישות החיים, אלא מתארת את היותו אבא לילד שאיננו.
כשהסתכל בשעון השעה הייתה ארבע שלושים ושמונה, שישים ושמונה
דקות מאז שקיבל את ההודעה, עשרים ושבע שעות ועשרים ושתיים
דקות עד שיעמוד עם אשתו ובתו על שפת הבור שנכרה בשעות אלו,
לצדם הורי אשתו ואביו שעכשיו נזכר שעוד לא הודיע לו על מותו
של גלעד, ושהרגיש איך הוא מפחד מהמעמד הזה כמו שפחד להראות לו
את מחברת המבחנים שבה היה צריך להחתים אותו על ציון השבעים
שקיבל במבחן בגיאוגרפיה, לפני יותר משלושים וחמש שנה כשהיה
בכיתה ד', ושהפחד הזה שחש התברר כמוצדק כי כשנכנס לחדרו של
אביו והגיש לו את המחברת פתוחה בעמוד שעליו התנוסס הציון
ומתחתיו הערת המורה, "איך זה קרה, שאול?" חזר אביו על השאלה
בקול ומייד אמר "אם היית משתדל יותר זה לא היה קורה", והוסיף
ואמר "בפעם הבאה אני לא חותם" ופתאום נבהל כי אולי לא השתדל
מספיק לשמור על גלעד ועכשיו לא יפסיק הוא לשאול את עצמו "איך
זה קרה, שאול?", ליד הקבר שאליו יורידו את הארון שבתוכו ישכב
גלעד, ואחר כך החזן הצבאי יגיד את תפילת האשכבה, וזכר
שבלוויות הצבאיות שראה בטלוויזיה היה תמיד החזן אומר את
התפילה בנוסח אשכנזי ופתאום רצה שתיאמר בנוסח מזרחי, והכי רצה
שאהוד בנאי יבוא וישיר את "אסדר לסעודתא" מתוך השיר "האגס 1"
שהוא וגלעד מאוד אהבו, גלעד כי היה בראש כזה של מוזיקה עברית
והוא כי הזכיר לו רגעים של געגועים לבית הכנסת של ילדותו,
ולמרות שמזמן הפסיק להתפלל, וגם לא האמין שיש מישהו שמחליט
בשבילו ובטח שלא שומר עליו מלמעלה, היה משהו בניגון הזה שתמיד
ריגש אותו, ואחר כך יכסו את הארון בחול ואחר כך ישימו את השלט
הקטן על התלולית וכולם יתפזרו ויחזרו לחייהם ורק מעטים מהם
ישובו לשם, לחלקה שתיהפך לקבר של גלעד, שבחרו לו את השם כי
הייתה בו תקווה לשמחה נצחית, ועכשיו יהיה גל-עד, הגל-עד של
גלעד לבן. "ויקרא לו לבן יגר שהדותא, ויעקב קרא לו גלעד".
הצפירה שבישרה על כניסת השבת קטעה את הרהוריו. הוא קם וטפח על
אחוריו בתנועה שנועדה לסלק את האבק הצהוב של פריחת האורנים
שדבק במכנסיו, ונכנס הביתה.
אחיו ישב בסלון, מנהל בו-זמנית שתי שיחות במכשיר הסלולרי שלו
ובזה של אסתר, "הלוויה מחר בשמונה, נפגשים בכניסה להר. אני
אמסור. תודה", סוגר את אחד המכשירים וממשיך עם הדובר שמעבר
לקו האחר "אני עוד מעט אסע לאבא, אני עוד לא יודע אם שאול
יבוא איתי, נראה, כשתגיעי נחליט, ביי", הוא סוגר את הטלפון
ופונה לשאול "כולם המומים, מוסרים אהבה ושתהיו חזקים. דפנה
בדרך, היא עבדה היום בחיפה ובהתחלה תכננו שאני אצטרף אליה
לסוף השבוע, ולכן האוטו אצלי, והיא עכשיו ברכבת לתל-אביב ומשם
היא תיקח מונית ספיישל לכאן. היא לא מפסיקה לבכות, להכין לך
משהו לשתות?". הוא לא עונה מייד. הוא יודע שהוא לא רוצה לשתות
אבל קצת מרגיש לא נוח שקלקל לאחיו את התוכניות לסוף השבוע וגם
שואל את עצמו אם זה נורמלי שהוא מרגיש את אי הנעימות הזאת כי
אחרי הכל קרה לו הנורא מכל ולמה הוא מרגיש שצריך להתנצל אבל
בכל זאת חושב שקלקל ואז אומר "לא תודה" וניגש לאסתר שיושבת על
הספה, סיגריה בפיה ואלבום תמונות על ברכיה.
"מאיפה הסיגריות?" הוא שואל ושולח יד אל מעל כתפה אבל מיד
מושך אותה חזרה כי מזמן לא חיבק אותה וחושב שאולי אין טעם
להתנהג אחרת מכרגיל, "חשבתי שהפסקת". "הייתה לי קופסה ששמרתי
בארון", היא עונה, "אתה יודע, למקרה שאני לא אוכל להתאפק או
לשעת צרה". השקט שבו היא מדברת והיובש בעיניה מזכירים לו את
המכתב ששלח לאחת מהמטופלות שלו ששכלה את בנה בתאונת דרכים
"שורו לאמי כי ששונה פנה," כך כתב באותיות כחולות, "הבן אשר
ילדה לתשעים שנה היה לאש ולמאכלת מנה, אנא אבקש לה מנחמים
אנא, צר לי לאם תבכה ותתייפח - עוקד והנעקד והמזבח", שזכר
מהפזמון שנהגו לומר לפני תקיעת השופר בראש השנה. כשפגש אותה
אחרי השבעה הודתה לו על המילים המרגשות שהרגישה שהיו אמיתיות
ונגעו בכאב שלה ואמרה שנתנה את המכתב לחבר של הבן שערך חוברת
לזכרו וביקשה שהמילים האלו יודפסו על הכריכה, והרגיש קצת מוזר
שהאמירה הזאת שימחה אותו לא רק בגלל שאמר לה משהו משמעותי אלא
גם, ואולי בעיקר, כי שמח מההתפעלות שעורר בה ביחס לעצמו, שהוא
יודע למצוא את המילים הנכונות. "מה עם ההורים שלך?" שאל, "הם
כבר בדרך לכאן. יפה מביאה אותם ואמרה שתספר להם בדרך. בינתיים
הם יודעים שהוא נפצע קשה. לא יכולתי להנחית את זה עליהם בבת
אחת". פתאום היא מתחילה לבכות "אני לא מאמינה שככה ניפרד
ממנו, בחושך. פתאום אני חוששת שלא יבואו מספיק אנשים, אולי
כמו שכשיש הרבה חתונות אז מחליטים לדלל, אז אולי גם כשקוברים
כל-כך הרבה אנשים כל יום אז לאנשים אין כוח לבוא וגם בלילה
וגם מוצאי שבת, ואני מקווה גם שלא יירד גשם. כשחזרתי השבוע
באוטובוס חשבתי לעצמי שאני לא רוצה להתפוצץ בלילה. לשכב בחושך
ולחכות שימצאו אותי ויעזרו לי. ועוד יותר גשם. הכי גרוע זה
הלוויה כשיורד גשם. גם ככה אנשים לא אוהבים לפגוש את המוות,
והם בורחים מהפגישה עוד יותר מהר כשקר וגשם". מחשבותיו נדדו
לחדר שבו שכב עכשיו גלעד ורצה להיות שם איתו. לישון איתו בפעם
האחרונה, לחמם את גופו המתקרר ומתקשה מרגע לרגע וגם, כמו שקרא
על שבטים שבהם אוכלים את גופתו של המת, לקחת ולספוג אל תוכו
את שאריות החיים של גלעד.
"אני מתנצל שהחלטתי לבד", הוא אומר לה, מבטו משתהה על התמונה
באלבום הפתוח שבו נראים שלושתם ביום חתונתו של אחיו, לפני
ארבע עשרה שנים; הבת הקטנה הייתה בעגלה, והצלם שחשב שהעגלה
הייתה של גלעד, שהיה בן חמש אבל נמוך לגילו, התעלם ממנה; אסתר
מחזיקה את גלעד שלבש סרבל קורדרוי אפור וחולצה לבנה עם
כפתורים וצווארון שקנה לו בחנות קטנה בשכונת גאולה החרדית כי
רק שם מכרו עדיין בגדים מחויטים כאלו לילדים, "פשוט לא יכולתי
לחשוב שגלעד ישכב מת כל כך הרבה זמן, לא יכולתי לסבול את זה".
הוא לוקח ממנה את הסיגריה, מאפר אותה אל תוך הכוס שמונחת על
השולחן ולוקח ממנה שאיפה עמוקה; אחר-כך הוא קם, מחזיר לה את
הסיגריה ופותח את הכפתורים בחולצתו, "אני הולך להתקלח, אחר-כך
נלך להביא את אבא שלי".
לפני שהוא עולה לחדר הרחצה הוא ניגש לאחיו שיושב ובוכה בשקט
במטבח, ומחבק אותו. "תודה שבאת". אחיו מנסה לענות אבל המילים
נתקעות בגרונו, ויבבה קולנית יוצאת מפיו, "אהבתי אותו הכי
בעולם, אתה יודע. גם אותה. אבל אותו הכי". "אני יודע", הוא
עונה וקצת מרחם על אחיו ששנים של טיפולי פוריות לא הצליחו
להפוך אותו ואת אשתו להורים, ושגלעד היה בשבילו הדבר הכי קרוב
לילד משלו, ושוב הרגיש שקלקל לו. "תעשה טובה", הוא אומר,
"תתקשר לבית האבות ותבקש שיכינו את אבא ליציאה. שיכינו לו גם
תיק עם דברים שצריך לכמה ימים, בגדים וכל מיני. אם הוא ישאל
למה מסיעים אותו בערב שבת תבקש שיגידו שאסתר לא מרגישה טוב.
זה לא ממש לשקר, אתה יודע".
ליד דלת חדרה של הבת הוא עומד ומנסה לפענח את הקולות שמצליחים
לעבור את הדלת אבל מיטשטשים באוזניו. הוא מצמיד את האוזן לדלת
ומאזין, נזכר בפעם הראשונה שגלעד סגר את דלת החדר שלו כשטל,
חברתו הראשונה, והיחידה, איתו בפנים, איך נעמד שם כבלש, מאזין
בתחושה מעורבלת של ציפייה, גאווה, חשש וגם קנאה בבן שהופך
לגבר צעיר, ואיך אסתר קראה לו פתאום "שאול, רוצים אותך
בטלפון" והוא הלך משם במהירות על קצות אצבעותיו שלא להיתפס.
עכשיו הוא מצליח לשמוע שיש מוזיקה בחדר וגם קולות של בכי
וצחוק, הוא דופק על הדלת והיא נפתחת מייד על ידי אחת מהבנות
שנמצאות שם. בתו שוכבת במיטה, ראשה על ברכיה של דנה חברתה מאז
גן הילדים. הוא מצליח לזהות עוד שתיים מהבנות אבל לא את היתר.
הוא ניגש אל בתו ומתיישב על ידה "אכלת? שתית? צריכה משהו?"
היא אומרת שכן ואז הוא מבחין במגש עם כוסות חד פעמיות, בקבוק
קולה ושקיות ריקות של במבה וצ'יפס. "סבא וסבתא בדרך, ואני
הולך עם דויד להביא את סבא יצחק. תהיי מוכנה להיות למטה? הם
יצטרכו אותך", ובעצם התכוון להגיד שהוא צריך אותה, שהוא רוצה
לחבק אותה ולהתנחם בנוכחות שלה בחייו אבל חושש שיביך אותה ואת
עצמו מול חברותיה. "אני ארד כשהם יגיעו, אל תדאג. החבר'ה
מהצופים עושים היום משמרת זיכרון לגלעד, השבט יהיה פתוח כל
הלילה ואני חושבת שאני רוצה ללכת, גם אתם מוזמנים". "נראה,
נדבר על זה אחר-כך. אני אוהב אותך", הוא אומר לה בשקט, מנשק
אותה על מצחה ויוצא מהחדר.
כשהוא עומד מתחת לזרם המים החמים הוא מתחיל לבכות. מהדמעות
הראשונות שזולגות על לחייו הוא מתעלם כי לא בטוח שהן שלו
וחושב שאלו טיפות קרות שלא התערבבו בזרם הראשי של המים, או
שאולי אלו דמעות תגובה לצריבת השמפו שנזל מראשו על פניו, אבל
אז זרם הדמעות מתגבר ולמרות שכמו תמיד רחץ במים רותחים הרגיש
שני זרמים גולשים במורד גופו, הזרם מהברז התלוי מעל ראשו
והזרם הנובע, וכעת מתפרץ, מתוך גופו, זרם של דמעות שהחלו את
מסען מגופו החוצה לפני שעתיים וחצי כשקיבל את ההודעה או אולי
ביום שגלעד התגייס ועלה לאוטובוס שהוביל אותו מהחניון של בית
החייל וידע שהוא הולך לגולני, "כמוך אבא", אמר לו גלעד כשהוא
הודיע לו שהוא הולך לגיבושון של הסיירת. "מה רצית, שאני אהיה
ג'ובניק?", ופחד, אבל לא אמר כלום ממה שהטריד אותו כי ידע
שגלעד בחר את מה שהתאים לו ולא חשב שהוא יכול או רוצה למנוע
זאת ממנו, או אולי אותן דמעות שעצר סמוך לעיניו, אבל מבפנים,
באותו ערב שבו הקריא לגלעד בן הארבע את סיפור הלילה, מתוך
הספר שגלעד קיבל במתנה כשאחותו נולדה, "סיפורי התנ"ך לילדים",
ושבכל ערב הקריא פרק ממנו לגלעד ואז היו משחקים את הסיפור
בשני סבבים כך שגם הוא וגם גלעד ימלאו את כל התפקידים, ובאותו
ערב הגיעו לסיפור על שרה שמתה ואברהם שמחפש לה קבר, ורצה לדלג
ולעבור הלאה אבל גלעד עצר אותו ואמר "רגע, את זה לא קראנו"
והחליט שיספר לו בכל זאת כי לא רצה לתסבך אותו יותר מדי עם
הנושא הזה של המוות, ואחרי שסיפר שיחקו את הסיפור וכשגמרו את
הסיבוב הראשון ניסה להתחמק ואמר "לילה טוב חמוד, נמשיך מחר"
אבל גלעד עצר אותו בנחישות ואמר בקול מתוק שכבר לא ישמע "אני
עוד לא הייתי שרה", והמשיך ואמר באותו טון "עכשיו אבא, תקבור
אותי אתה" והוא קבר אותו. כיסה אותו בשמיכה, מכף רגל ועד ראש,
ואחר-כך השמיע קול בכי מדומה למרות שרצה לבכות באמת, ואחר-כך
הרים את השמיכה ואמר לגלעד מילים שידע שנועדו בעיקר לעצמו "זה
רק משחק, אתה תחיה עד מאה ועשרים". עכשיו הוא בכה. בהתחלה
בשקט אבל ככל שנתן לדמעות לזרום ממנו החוצה הן נשאו איתן
קולות שנדמה לו שיצאו מתוך תיבה שהוטמנה בגופו אי-אז ושהיו
בתוכה קולות של כאב וצער שאינם רק שלו, כאילו שהיו בתיבה הזו
קול בכיו של אדם כשאיבד את הבל, והיה גם האב הראשון וגם האב
השכול הראשון, צעקת שתיקתו של אהרון הכהן שאיבד את שני בניו
שהקריבו אש זרה במשכן, בכיו של דוד על אבשלום וגם קולות אנשים
שהכיר וחיים בסביבתו היום, כמו קולה של המטופלת שניסה לנחם,
כאילו שהבכי של הורה שכול חדש מכיל בתוכו את בכיים של כל
ההורים השכולים שהיו לפניו.
כשסיים להתקלח התנגב בתוך האמבטיה כי לא אהב להרטיב את השטיח
ולבש את התחתונים שהניח קודם לכן על מכונת הכביסה, ליד המגבת,
ושטף את האמבטיה כדי שלא יישארו בה שערות גופו ואז יצא
כשהמגבת כרוכה מסביב למותניו כי התבייש להסתובב בתחתונים
כשחברותיה של בתו נמצאות בבית ונכנס לחדר השינה וסגר את הדלת
מאחוריו. אחרי שהתלבש הציץ בשעונו וראה שקצת לפני שבע והחליט
לשמוע חדשות בחדר וכשהסתיימו התשדירים שדחקו בהורים להקפיד
לחגור את ילדיהם בנסיעה, עברה בו המחשבה שאולי בנסיעה הנקראת
חיים לא הקפיד לחגור את גלעד שעכשיו עף מהאוטו ומת, ואת
המחשבה המטרידה והמפחידה הזאת קטע, לפחות למשך החדשות, קולה
של הקריינית שהודיעה, לאחר שבירכה את המאזינים בברכת שבת
שלום, על מותם של שלושה חיילים ממטען שהופעל נגד הנגמ"ש שבו
נסעו, על כך שהודעה נמסרה למשפחות, החלק בידיעה ששימש בעיקר
להרגעת המאזינים שילדיהם בצבא ובעצם אמר להם שהם יכולים לנשום
מעט לרווחה, כי מי שאיבד קרוב כבר יודע, כמו שהוקל לו עצמו
בעבר, עד היום בשלוש וחצי, כששמע שהודעה נמסרה למשפחות ונרגע
כי הבין, שלפחות ברגע זה, אולי עד למבזק החדשות הבא, שבימים
האחרונים פלש לתוך תוכניות המלל השגרתיות ברדיו בתדירות
שהזכירה לו את מלחמת יום הכיפורים שבה נהרג אחיו הגדול, הוא
לא צריך לדאוג לשלומו של גלעד, והפעם כאב לו כי ידע שלעולם
כבר לא ירגיש הקלה כזו, ואחרי התגובה הרגילה של נציג הממשלה
התורן שלפיה ישראל לא תאפשר קיומה של ישות טרוריסטית בשטחי
יהודה שומרון וחבל עזה, כמו שחזרו בימים האחרונים לקרוא
למקומות האלו אחרי תקופה ארוכה שקראו להם "השטחים" כי ניסו
להעביר מסר שהם לא שלנו ושעומדים להחזיר, ועכשיו חוזרים לקרוא
להם יש"ע כי אולי רוצים לכבוש מחדש, ואחרי שהודיעה שמשחק
הכדורגל בחיפה בשבת יהיה פתוח לקהל ללא תשלום, כי ההתאחדות
לכדורגל משתתפת במאמצים לרומם את רוחו השפלה של העם, היא
בישרה למאזיניה שמזג האוויר יהיה נעים עם עלייה בטמפרטורות
ונפרדה מהם בברכת שבת שלום.
כשירד לקומה התחתונה הבחין בנרות נשמה שהיו דלוקים על השיש
במטבח. הוא הניח שגיסתו קנתה אותם בדרכה הנה כי אף פעם לא
החזיקו בבית שלהם נרות כאלו. בסלון ישבו הורי אשתו כשאסתר
יושבת ביניהם ומעשנת סיגריה, הפעם בלי שיעירו לה על הנזק
שבעישון או ימהרו להתרחק ממנה כדי לא לנשום אוויר לא נקי,
כאילו שהמוות של גלעד אפשר להם להיות סובלניים יותר כלפי בתם.
כשגיסתו מבחינה בו היא קמה ומחבקת אותו "אנשים לא הבינו מה
קרה לי. ישבתי כל הדרך ברכבת ובכיתי, והנהג שהביא אותי
מתל-אביב לא הסכים לקחת ממני כסף, הוא אמר שבכל מקרה חזר
לירושלים כי הוא שומר שבת, ושזו הזדמנות בשבילו לעשות חסד
אמיתי". היא משחררת אותו מחיבוקה אך ממשיכה לאחוז בידיו "הוא
סיפר לי שאתם הולכים ביחד להביא את אבא, אתה בטוח שזה מה שאתה
רוצה? נראה לי שעדיף שאנחנו ניסע, היא צריכה אותך כאן". את
שטף הדיבור היא עוצרת כשהיא מנתקת את אחת מידיה ממנו ומצביעה
לעבר אסתר שכשהתבונן בה עכשיו היה נדמה לו שהגדר שהלכה ונבנתה
ביניהם לאורך השנים הכפילה את גובהה בארבע השעות מאז שקיבלו
את ההודעה. "זה מאוד יקל עליי", אמר בהכרת תודה, "יהיה לי
יותר קל לפגוש אותו כאן. בבית שלי", ושוב הרגיש את חוסר
הביטחון שבהימצאות עם אביו ואת נטייתו להרגיש אשם כשהוא עומד
מולו פגוע, כועס שוב על עצמו על כי במקום לתבוע מאביו את
התמיכה שלה הוא זקוק כעת, הוא מאשים את עצמו על ההזדקקות
לאביו.
כשמהדורת החדשות בטלוויזיה עמדה להתחיל, גיסתו הגבירה את
עוצמת הקול ואות הפתיחה של החדשות השתיק בבת אחת, כאילו מנצח
נעלם הניף את שרביט הניצוח והשתיק את הנגנים שניגנו עד עכשיו
כדי לאפשר כניסה של קולות חדשים לתוך היצירה, את שבע-עשרה
הנפשות שנמצאות בסלון: הוא ואסתר, בתו וחמש חברותיה, אחיו
וגיסתו, הורי אשתו, השכנה מלמעלה ובעלה וטל, חברתו של גלעד,
שהובאה בבהילות מהבסיס שבו היא משרתת ליד באר שבע על ידי
שניים מחבריו הקרובים של גלעד ושישבו לצידה על השטיח. שדרן
החדשות לא הוסיף דבר על מה ששאול כבר יודע אבל כשהמצלמה
מתעכבת על הנגמ"ש שבאמת, כמו שאמר לו הקצין בצהריים, נשאר שלם
אבל כעת מתנפנף על האנטנה שלו דגל פלסטינאי שתלו תושבי המקום
כהבעת שמחה על ההצלחה של הפיגוע, דבר שהתאפשר כי אי אפשר היה
לפנות את הנגמ"ש כי מנועו ניזוק ולא יכול היה לנסוע, וכיתת
החילוץ שנשלחה על ידי הצבא הסתפקה בשלב זה בתצפית לעברו מדירה
קרובה שפינו מתושביה לצורך המשימה, ושאחד מחייליה נפצע כשניסה
להסיר את הדגל מירי של צלף פלסטינאי שאת מקומו לא הצליחו
החיילים לזהות, מצא עצמו ממלמל את הפסוקים מהקינה "על נהרות
בבל" הנאמרת בתשעה באב ושמהם, כך סיפר לחבריו הקרובים בימים
אחרים, החל את מסע התרחקותו מהדת ומהמסורת המשפחתית "בת בבל
השדודה, אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו: אשרי שיאחז ונפץ
את עולליך אל הסלע"; הוא לא רצה, כך אמר להם ולעצמו, להיות
שייך למסגרת שמייחלת לרצח אכזרי של תינוקות, אבל עכשיו, כשילד
פלסטינאי עומד על סיפון הנגמ"ש ומסמן וי בידו הקטנה לאות
ניצחון, ייחל למותו ואיחל לו זאת בכל לבו.
כשמהדורת החדשות פנתה לעסוק בעניינים אחרים קמו אחיו וגיסתו,
נישקו את אסתר על לחייה ואמרו שהם הולכים להביא את סבא יצחק
ושיחזרו מהר ככל האפשר. הבת קמה אף היא וכשחזרה מהחדר, לבושה
בג'ינס אופנתי ששוליו מתרחבים כמו שהיה בשנות השבעים, אבל
עכשיו מצאו המכנסיים חן בעיניו יותר משזכר כשהיה הוא נער,
ולראשה כובע סרוג בצבעים עליזים, נראית כמעט כאילו יוצאת לאחת
ממפגשי יום שישי השגרתיים, הודיעה שהיא הולכת לשבט, שהיא רוצה
להיות עם החברים שלה ושהיא מעדיפה לצאת מהבית.
מבטו השתהה על טל שישבה על השטיח ובכתה. לבו נחמץ כי הוא ידע
שהיא וגלעד שכבו בפעם הראשונה לפני חודשיים, והוא ידע שלעולם
היא תישא עימה את הגעגוע אליו ואת זיכרון גופו בגופה אבל גם
הצטער על כך שבמהרה ילטף אותה אחר וגם שמח שאין לו בן נוסף
להציע לה כי כשהביט שוב באשתו, ששתתה עכשיו תה עם נענע בכוס
זכוכית, עישנה סיגריה ודיברה עם שלוש חברות שנכנסו לביתם לפני
מספר דקות, נושאות תבניות אלומיניום חד-פעמיות שבתוכן אוכל
ועוגות, ריחם עליה כי פתאום הבין שהתחתן איתה, חברתו של אחיו
המת, אף-על-פי שהייתה גדולה ממנו בשלוש שנים, רק בגלל שלא
יכול היה לשאת את המחשבה שיש בעולם פצע פתוח שמזכיר את יורם,
וכמו שחשוב לו כעת לקבור את גלעד מהר ככל האפשר כך נחפז
להכריז על אהבתו אליה ועל רצונו להתחתן איתה, אבל בעצם עשה
זאת כדי להרגיע את עצמו, לכסות את זכר חסרונו של יורם, שנהרג
ביום הראשון של המלחמה בסיני ושגופתו לא נמצאה מעולם, אם לא
במצבת שיש, בגופו.
כששמע את קולה של גיסתו בשביל נדרך שוב, כי למרות שבית האבות
שבו התגורר אביו בשבע השנים האחרונות, שאליו עבר לאחר מות
אשתו, אמו של שאול, היה מרוחק רק דקות מעטות של נסיעה מביתו,
מיעט ללכת לשם ובדרך כלל נמנע מלבוא לאביו ביחידות ותמיד,
אחרי שכבר התיישב במכונית, לפעמים עם אסתר אך לרוב עם אחד
מהילדים, נזכר שבעצם שכח משהו ונכנס שוב הביתה ועלה לשירותים
והשתין ושטף את פניו ואז חזר וירד ונכנס למכונית ונסע והיה
קצת עם אביו ומיהר לעזוב עד לפעם הבאה.
כשגיסתו נכנסה הביתה היא ניגשה אליו, נשקה לו על שתי לחייו
ואמרה שאביו יושב באוטו ומסרב לצאת. "הוא רוצה לראות אותך, צא
אליו". הוא יצא מיד, הופתע מכך שלא עובר בו כרגע כעס על אביו
ששוב מקשה עליו, אלא בעיקר רצון לראות אותו. מכוניתו של אחיו
עומדת בדיוק במקום שבו עמדה המכונית של נושאי הבשורה, כאילו
שיש קוד מקובל על כולם, כל אלו הבאים לנחם אבלים, כי את מקום
החנייה שסמוך לבית המת, אין לתפוס, אלא יש להשאירו פנוי
לרכבים בעלי שליחות מיוחדת, החניה הפרטית של השכול. הוא מבחין
באור הדלוק בתוך המכונית ובראשו הזקוף של אביו שבפעם הראשונה
בחייו, ראה אותו יושב מחוץ לבית בראש מגולה.
"הוא רוצה לדבר איתך ביחידות", אומר לו אחיו הצעיר שהמתין ליד
המכונית, "אני נכנס הביתה, קח את הטלפון שלי ותתקשר אם צריך
משהו, אל תשאיר אותו לבד". שאול מתיישב במושב האחורי, ירכו
כמעט נוגעת בירך אביו, וסוגר את הדלת. האור במכונית כבה. הם
יושבים ושותקים. "אתם ידעתם", מתחיל אביו לפתע לקונן בניגון
של קריאת התורה, "כי שניים ילדה לי אשתי: ויצא האחד מאתי
ואמר, אך טרוף טורף, ולא ראיתיו עד הנה: ולקחתם גם זה", קולו
עולה בזעקה בתוך המכונית, "מעם פניי וקרהו אסון, והורדתם את
שיבתי ביגון שאולה:" ושאול מתחיל לבכות כי הפסוקים לקוחים
מקריאת בר-המצווה של גלעד, שבהתחלה התנגד שיעלה לתורה, "כי
אנחנו לא דתיים", אבל עכשיו הודה בלבו לאסתר שהתעקשה ואמרה
"אבא שלך מאוד רוצה את זה, זה חשוב לו, אל תהיה רשע" ועכשיו
נזכר שכשהוזמן לעלות לתורה "יעמוד אבי חתן בר- המצווה, שאול
בן יצחק הכהן..." החליט שאם הוא כבר עולה לתורה, יקרא הוא את
הפסוקים בעצמו כמו שנהג בילדותו וכשקרא את המילים "ונפשו
קשורה בנפשו" השתהה כי ההתרגשות חנקה את גרונו והסתובב וחייך
אל גלעד, שישב בין סבו לבין רב בית הכנסת, טלית צבעונית חדשה
על כתפיו, שהשיב לחיוכו בקריצת עין.
הם שותקים שוב אבל עכשיו ידו של יצחק מחבקת את כתפו של בנו
הבוכה. "מה לעשות שבמקום לקבור אותי אנחנו קוברים אותו", לוחש
אביו באוזנו ושאול עונה לו בבכי "אני צריך אותך פה איתי",
ובבת אחת הוא מרגיש איך חומה שאבניה עשויות ניכור וכעס נמסה
ביניהם והופכת לגדר המקיפה את שניהם ושומרת עליהם.
כשהתעורר בבוקר נזכר שנרדם בסלון כי הוריה של אסתר ישנו בחדר
השינה שלהם, ועלה לחדרה של הבת והציץ וראה את אביו יושב ליד
השולחן, טלית לגופו וסידור התפילה פתוח לפניו וסגר את הדלת
בשקט כדי שלא להפריע לאביו, הפעם בלי לזלזל באמונתו של האב
שאיבד בן ואשת נעורים ונכד ועדיין דבק באלוהיו, ונכנס לחדרו
של גלעד ופתח את המגרה שידע שבה שמר גלעד את מחברות היומן
שכתב מאז גיל עשר, ושאף פעם לא העלה על דעתו לקרוא בלא רשותו,
אבל עכשיו תירץ לעצמו שהוא קורא כי הוא פוחד לשכוח אותו, אבל
גם חשב שכך יעביר את הזמן שנותר ויותר מכל רצה להכיר את גלעד
הכי טוב שאפשר לפני שהוא נפרד ממנו, והתיישב על המיטה והתחיל
לקרוא, מתפעל לראות איך כתב ידו של גלעד השתנה לאורך השנים
והפך מגדול ולא עקבי למסודר וציורי, דומה מאוד לכתב ידה של
אסתר שזכר מהמכתבים ששלחה לו כשהיה בצבא, ושלאורך השנים הפכו
להיות חלק מהטיט שהדביק את הלבנים שבהן נבנתה החומה שביניהם
והחליט שבקרוב מאוד ילך למחסן של בית אביו, שעמד ריק מאז
שהדיירים שגרו בו בשכירות עזבו לתל-אביב, שם זכר שהונחו בתוך
קופסה ישנה, ויחזור לשמור אותם במגרות חדר העבודה שלו.
כשיצא מחדרו של גלעד, שלוש שעות אחרי שנכנס אליו, פנה לחדר
האמבטיה והשתין וצחצח שיניים והתגלח כי החליט שבשבעה לא
יתגלח, כדי לכבד את אביו, וגם רצה להתכונן היטב להלווייתו של
גלעד ולא להיראות מוזנח, ואחר כך התקלח והתנגב בתוך האמבטיה
ונעמד על השטיח ומרח על פניו אפטר-שייב שקיבל מאסתר ביום
הולדתו האחרון, ויצא מהאמבטיה והלך להתלבש בחדרו ובחר מכנסי
כותנה נוחים וחולצה לבנה ונעל נעליים מבד והסתכל בראי לבדוק
שהתגלח כראוי וששערו מסורק וירד לקומה התחתונה.
אסתר לא הייתה בבית. אמה אמרה לו שנסעה עם אחיו ועם גיסתו
לקנות פרחים במשתלה של אבו-גוש כי חששה שבגלל שהלוויה בלילה
אנשים לא יביאו פרחים ורצתה להיפרד מגלעד כשתלולית העפר
שמעליו מכוסה כולה בפרחים. הוא מזג לעצמו קפה, המתיק אותו
בכמות כפולה של סוכר משנהג בדרך כלל, פרס חתיכה גדולה של עוגה
והתיישב מול אמה של אסתר בפינת האוכל. "אבא של אסתר ואני",
התחילה לומר והוא חייך כי אף פעם לא קרא להוריה של אסתר
בשמותיהם הפרטיים, והחופש שקיבלה אסתר אתמול כשעישנה בנוכחותם
לא הוחל גם עליו למרות שגם הוא איבד אתמול בן, "לא ישנו כל
הלילה. היו לנו המון שיחות טלפון שהפריעו לנו לישון",
התלוננה, "לילי, הבת של אחותי חנה התקשרה מלונדון ואמרה שתגיע
ביום שלישי לשבעה", ופתאום נזכר שלא התקשר לבית החולים להודיע
שלא יגיע השבוע לעבודה ושיש גם המטופלים בקליניקה הפרטית שלו
והתלבט אם יתקשר אליהם בעצמו או שיבקש מאחר, אולי מהמזכירה
שלו בבית החולים, להודיע להם על ביטול הפגישות, וחשב שכדאי
שיגיד להם את האמת, שבנו נהרג ושהוא יושב שבעה ולא יקיים את
הפגישות השבוע, ולא, כמו שסיפרה לו אחת מעמיתותיו למקצוע
שכשאביה נפטר, בשיבה טובה, הודיעה למטופליה שבגלל אירוע לא
צפוי לא תעבוד השבוע, כי החליטה שלא להכניס את חייה הפרטיים
לתוך המרחב הטיפולי וזכר שעוררה בו כעס בעוצמה שהפתיעה אותו
אבל לא אמר לה דבר כי לא שופטים אדם בשעת צרתו, ואדם יודע הכי
טוב מה נכון לעצמו.
ולפתע קלט גם שהשבוע יום העצמאות ושהפעם לא יוכל להצטרף
כמנהגו לטקס יום הזיכרון בבית ספרה של בתו, שהיה גם בית ספרו
של גלעד, להקריא את קינת דויד על שאול ויונתן בהטעמה שתמיד
זיכתה אותו במחמאות על שריגש את השומעים, והוסיף וחשב שביום
שלישי, כשתלמידי בית הספר יעמדו שוב לבושים בחולצות לבנות
ובמכנסי חאקי, בשמש שזכר שתמיד קפחה על הראש וצרבה את עורפו,
ומנהל בית הספר יציין שהשנה נוספה צלקת חדשה לרקמת בית הספר,
כי גלעד לבן נהרג בפעילות מבצעית לפני חמישה ימים והוא החלל
השמונה עשרה של בית הספר והשם ייקום דמו ומישהו אחר יקרא את
הקינה ואולי יעשה זאת טוב משאול וימצא חן בעיני מנהל בית הספר
ואז אולי יוותרו עליו בשנה הבאה ויזמינו אותו, במקום זה,
כפיצוי, לשאת את דבר ההורים השכולים, ואת כל זה הוא לא יראה
בעיניו ולא ישמע באוזניו אלא יוכל רק לדמיין כי בתו והוא לא
יהיו שם אלא יקוננו, יחד עם אסתר, על גלעד בביתם שלהם.
את ארוחת הצהריים אכלו הנמצאים בבית כל אחד לבדו או בזוגות.
הוא אכל עם אביו שסיים את המרק במהירות ופינה את הצלחת לכיור
וחזר להתיישב על הספה, הכיפה לראשו, וצפה בטלוויזיה. שידרו את
ה'סנדק' וכשראה אביו איך הורגים את סאני, בנו הבכור של ויטו
קורליאונה ביריות מהמארב, ניתק עיניו מהטלוויזיה ופנה דומע אל
שאול ואמר "כאילו החיים לא מספיק קשים שאנחנו צריכים לראות גם
את זה", ובתו, שעכשיו הייתה בבית ללא חברותיה מיהרה לשנות את
ערוץ הטלוויזיה וקיפצה קצת בין התחנות השונות ועצרה את
חיפושיה על ערוץ הקניות, שם הציע מוכר בפנים מרוחות בהתלהבות
מזויפת סלון, שלוש פלוס שניים, בריפוד יוקרתי דמוי עור עם שלד
מעץ מלא, חזק, מאסיבי ואיכותי וחזר על המלא, חזק, מאסיבי
ואיכותי לפחות שבע פעמים בשלוש הדקות שבהן הציף את הצופים
במלל חסר מעצורים והבטיח לצופים שאם ימהרו להתקשר עד לשעה
חמש, כלומר בעשר הדקות הקרובות, יקבלו בונוס ללא תשלום שולחן
תואם לסלון שהיה אף הוא עשוי מעץ מלא, חזק, מאסיבי ואיכותי
שיחד עם הסלון יקשט את ביתם וישרת אותם שנים רבות, ושוב נזכר
בגלעד שגם עליו היה יכול להגיד שהיה חזק, מאסיבי ואיכותי אבל
בשום אופן לא היה מלא, כי למרות שאהב לאכול והרבה ומהכול נשאר
גופו צנום ושרירי, והנה כל החוזק והמאסיביות והאיכותיות לא
שמרו עליו מפני המטען ועכשיו הוא שוכב ללא רוח חיים בחדר מתים
צבאי, כשחבריו שוכבים לצידו כמו שהיה כשגרו באותו האוהל אבל
הם כבר לא מאשימים זה את זה בהפרחת הנאד שריחו ממלא את החדר
שבו נמצאים, כי נאד הוא ריח מסריח של חיים והסירחון בחדר הוא
ריח סירחונו של המוות ושאול הוריד את ראשו והניח את מצחו על
הפורמייקה הקרה שציפתה את השולחן והתבונן בדמעות הזולגות
מעיניו ונקוות לשלולית על רצפת המטבח.
בשעה חמש ארבעים ושבע התקשר מפקדו של גלעד וביקש לדבר עם
שאול. הוא התנצל על כך שלא יגיע ללוויה כי המצב אינו מאפשר לו
לעזוב את היחידה הממשיכה בפעילות שלה והמשיך ואמר שגלעד היה
חייל נהדר, שראו עליו שקיבל חינוך מעולה בבית ושחבריו לפלוגה
ימשיכו את דרכו כי זה או הם או אנחנו, והבטיח לבוא בשבעה
ולהביא איתו את הציוד האישי של גלעד וסיים את השיחה ושאול חשב
שפתאום צריך להתלבט אם לכבס את בגדיו המשומשים של גלעד או
אולי לזרוק אותם או אולי דווקא לשמור אותם כמו שהם כי ככל
שהזמן יעבור גלעד יתקיים רק בזיכרון של האנשים שהכירו אותו
ובתמונותיו שבאלבום, אבל אם יישארו בגדיו יוכלו גם להריח אותו
וגם למשש, ואולי בכלל צריך לזרוק הכל ולהתגבר ולהמשיך הלאה,
ושוב התנגנו באוזניו שורות מהפזמון שלפני תקיעות השופר שבו
מבקש יצחק מאביו לשמור מהאפר שיישאר ממנו ולהביא אותו לאמו
שרה כדי שתישאר לה מזכרת מריחו, "ואמור לשרה - זה ליצחק ריח",
והחליט שלא צריך להחליט לעת עתה, כי בינתיים הבית המשיך
להתמלא באנשים ושאול ראה שמבעד לחלונות כבר חושך ואבא שלו,
סבא של גלעד, יוצא החוצה לראות אם כבר יצאו שלושה כוכבים כמו
שנהג תמיד על-אף שהשבת כבר יצאה מזמן, כי כששאול הביט בשעון
ראה שכבר שבע ועשרה ופתאום קיווה שהכוכבים יחזרו למקום שבו
התחבאו לפני שנדלקו בחושך ושהשבת לא תצא ותימשך עד שירגיש
שהוא מוכן. וכשאביו חוזר הוא הולך לפינת הסלון ומתפלל ערבית
ומתמיד בתפילתו למרות הרעש מסביב, רעש שנגרם מכניסה ויציאה של
אנשים: חברים של אסתר ושלו, מורים מבית הספר של הילדים, שכנים
וקרובי משפחתו הדתיים מצד אביו ורעש הדיבורים של חבריו של
גלעד מהצבא, מבית הספר ומהצופים שהגיעו כי רצו ללוות את גלעד
לקברו מהבית ושיכל לזהות בהם גם צחקוקי מבוכה של ילדים שהמפגש
עם המוות מאלץ אותם להעמיד פני גדולים, וגם רעש הטלוויזיה
שממשיכה לפעול לא כי מישהו צופה בה אלא סתם, כי לא כיבו אותה,
ואז שאול גם שומע רעש של רכב כבד העוצר ונעמד בחניה הריקה
שמול השער וקולות של פריקת נשקים, ושאול מניח שזה הקומנדקר עם
משמר הכבוד שבו נמצא ארונו של גלעד ולבו יוצא אליו ורוצה
להיכנס איתו לארון שברכב ולחבק אותו אבל במקום זה הוא ניגש
למטבח, פותח את אחד הארונות העליונים ומוציא משם גביע כסף קטן
לקידוש, שעל תחתיתו חרוט המשפט "לכבוד הולדת גלעד, נכדנו
הראשון, ט"ו כסלו תשמ"ג", שקיבלו מהוריו במסיבת ברית המילה
שלו, שבעצם התקיימה גם במוצאי שבת כי גלעד נולד עם צהבת ולא
יכלו למול אותו בזמן ועשו את הברית במוצאי שבת של אמצע חנוכה,
וכולם באו כי היה חופש ולא ירד שלג בירושלים למרות שהיה חורף
קר באותה השנה, ולהורים של שאול היה בית גדול בנחלאות שכולם
יכלו להיות בו ביחד, והוא מנקה את הגביע מהאבק שבו ואחר-כך
מוציא בקבוק יין חדש מהארון וקורא בעיון את התווית כדי שלא
להכשיל את אביו ביין לא כשר, והוא שם את הגביע על השולחן
בסלון ומוזג לתוכו את היין ונותן לנוזל האדום לגלוש מעבר לשפת
הגביע ולהכתים את השולחן וחוזר למטבח ומביא משם נר נשמה חדש
ומישהו מהנוכחים מדליק במצית, ויוצא לגינה, מתעלם מהקומנדקר
שעומד מול הבית וששם נמצא גלעד, וקוטף ענף משיח הרוזמרין,
הצומח פרא לאורך קיר האבן של החצר, לברכת הבשמים, וחוזר
וממתין שאביו יסיים את תפילתו ואז הוא קורא בקול "שקט" וכולם
משתתקים ושם את מגבת המטבח על ראשו כי אין לו כיפה ומוסר את
כוס היין המלאה לאביו ואומר לו "אבא, תעשה הבדלה", וכשאבא
מגיע למילים "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר" הוא לא
מסוגל יותר להתאפק ומתחיל לבכות והבכי שיוצא ממנו הוא הבכי על
גלעד אבל גם על יורם בנו הבכור ששוכב בחולות של מדבר סיני כבר
כמעט שלושים שנה ועל געגועיו לאשתו ועל עקרותו של בנו הצעיר
ועל שאול שקובר עכשיו גם הוא את גלעד בנו הבכור, ושאול מתחיל
לבכות וניגש לאסתר ומחבק אותה ובתו מצטרפת אליהם לחיבוק.
וכשהבכי נרגע מעט, הוא רואה לידו את הרב הצבאי שהגיע עם
הקומנדקר וחיכה עד עכשיו בסבלנות, כי לא רצה לפלוש לתוך העצב
שלהם, והרב פונה אליו ואומר לו "מי האמא של החלל?" ושאול
מצביע על אסתר שממשיכה לחבק את בתם, "וזאת האחות?" הוא ממשיך
לברר, וכשמקבל את אישורו של שאול הוא חותך את חולצתו של שאול,
קצת מתחת לכפתור השני מלמעלה ומורה לשאול להמשיך את הקרע
בידיו שלו ולברך "ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם, דיין
האמת", וכשהוא מסיים את הקריעה של החולצה של הבת, שקיבלה
מגלעד ולבשה כדי לזכור אותו ולא ידעה שיקרעו לה אותה, הבית
כבר ריק, כי כל האורחים שמילאו את הבית בשעות האחרונות כבר
יושבים במכוניותיהם ומחכים לתחילת מסע הלוויה. שאול לא יודע
עם מי נוסע אביו אבל הוא לא דואג לו עכשיו, כי עכשיו הוא
במושב האחורי עם אסתר ובתם, אחיו נוהג בעקבות הקומנדקר הפתוח
שארון עטוף בדגל המדינה במרכזו וחיילים בכומתות חומות יושבים
משני צידיו כשנשקם פונה לשמים זרועי הכוכבים.