מר ריצ'סטון הוא סופר של ספר אחד וסוציולוג מזדקן. הוא חי את
חייו עם אשתו בעיר אנגלית פסטורלית הרחק מכל רעש ומהומה. מאז
שהתעשר, לפני כעשרים שנה הוא דואג למלא את חייו בהנאות קטנות
שעשו, כך לפחות נהג להתבטא, את חייו למעניינים. בימי ראשון
אהב לצאת לצוד ובימי שלישי לשחק פוקר עם חבריו, שגם הם, בדיוק
כמוהו, היו כסופי שער ואוהבי שגרה.
הערב, כמו בכל ערב, הוא התיישב בכורסת העור המרווחת שכל-כך
אהב כשבידו האחת מקטרת עץ נוצצת ובשנייה כוס ברנדי משובח.
אשתו גברת ריצ'סטון בשעה זו הייתה כמו תמיד עסוקה בקרצוף
הכלים המלוכלכים של ארוחת הערב. היה בה משהו כפייתי בגברת
ריצ'סטון הזאת, לעתים היה נדמה שהדאגה לסדר ולניקיון בבית
גבלה באי שפיות של ממש. אבל למר ריצ'סטון זה לא הפריע, הוא
העריך סדר וניקיון וגם אנשים שניקיון היה חשוב להם.
הוא שיחק עם הכוס, יוצר מערבולות קטנות ושקטות, בוחן את הנוזל
הזהוב בעין מומחה. הוא חשב על אשתו. ברנדי היה המשקה האהוב על
מר ריצ'סטון, גם הוא כמו יין טוב השתבח עם השנים, אולם רק עד
שנות ה40- שלו. אם מחזיקים אותו יותר זמן בחבית הוא מתחיל
להחמיץ. אשתו הייתה בת 54.
המחשבה להחליף את אשתו בדגם חדיש יותר תקפה אותו לא מעט בעשור
האחרון. כמעט כל ערב. אך למרות זאת הרגיש מר ריצ'סטון מחויבות
כלפי אשתו הזקנה, הרי היא ליוותה אתו לאורך כל חייו, עוד לפני
שהתעשר. היא הייתה איתו בזמנים הטובים וגם בזמנים הטובים
פחות. חוץ מזה היא אהבה ניקיון, ומר ריצ'סטון העריך תכונה זו.
גברת ריצ'סטון עמדה ליד הכיור, משפשפת ביסודיות כל צלחת
וצלחת. נוזל הכלים המחורבן והשימוש המאסיבי בו לאורך השנים
עשה את ידיה יבשות וקשות.
היא ידעה על מה חושב בעלה אבל זה כבר לא הפריע לה. יותר מכך,
היא גם ידעה שההנאה הקטנה של יום רביעי היא מדאם בליס וגם זה
כבר לא הפריע לה.
"הוא יבגוד בי אבל בחיים לא יעזוב, אין לו ביצים", הייתה
אומרת לעצמה כל לילה כשהייתה הולכת לישון לצד בעלה במיטה
הקרה. "אז מצאת אותה כבר?" צעקה גברת ריצ'סטון בקולה הצרוד
לכיוון חדר האורחים. "כן, היא הייתה במרתף כמו שחשבנו, היא
מתה", מר ריצ'סטון הוציא מקופסת הכסף השטוחה שלו מעט טבק ודחף
לקצה מקטרתו, הצית אותו בגפרור, מתענג מניחוח הווניל, שהיה
הניחוח האהוב עליו. גברת ריצ'סטון נחרדה מהמחשבה שמחר תבלה
יום שלם בניקיון המרתף.
"ממה היא מתה?" שאלה גברת ריצ'סטון שבדיוק סיימה לנגב את
הצלחת האחרונה, והתפנתה לניקיון הכיור. "מהזנחה אני חושב",
השיב לה ריצ'סטון ולגם מהברנדי.
"הזנחה?" פלטה גברת ריצ'סטון בבוז, "מאיפה לך? אולי היא הייתה
חולה", הוסיפה וניגבה את ידיה במגבת המטבח. "אילו היא הייתה
חולה, היינו שומעים אותה מייללת", ציין אדון ריצ'סטון ביהירות
וחשב בלבו שרק אישה יכלה לחשוב על שאלה טיפשית כמו זו. "לא
אמרתי שלא צריך להחזיק בה? אמרתי או לא אמרתי? כל מה שעשתה
היה ללכלך ותו לא", הזכירה גברת ריצ'סטון. היא דיברה בקול
תקיף ועצבני, שעם הזמן הפך להיות הקול הרגיל שלה.
למעשה מי שהתעקש לגדל אותה לא היה ריצ'סטון אלה בנם הבכור
טום. הוא היה בנם האהוב והמפונק של הזוג ריצ'סטון. עבור מר
וגברת ריצ'סטון הולדת בנם הבכור סימנה את התקופה המאושרת
ביותר שלהם, תקופה שבה אהבתם כאילו נולדה מחדש. "איפה שמת את
הגופה?" דרשה גברת ריצ'סטון. היא לא יצאה מהמטבח למרות שכבר
סיימה את ענייניה שם; המראה של בעלה, יושב ומעשן את המקטרת
המזופתת שלו, עורר בה חלחלה, לכן העדיפה לשבת בסמוך לשולחן
האוכל ולדבר עם בן זוגה כשקיר לבנים חוצה ביניהם. "היא במוסך,
מחר בבוקר אני אקבור אותה בחצר האחורית". למשמע המילים הללו,
רעד של גועל עבר בגופה של הגברת ריצ'סטון.
"שלא תעז!" נתלש משפתיה, היא אמרה זאת בשקט אך בבירור צורב.
"מה יגידו השכנים?" הוסיפה כעבור רגע בקול רך הרבה יותר,
כנראה כדי לטשטש את הכעס שאיים לפרוץ ממנה. זאת השנה השלישית
ברציפות שבה גינתה של הגברת ריצ'סטון זוכה בתואר המכובד
"הגינה המטופחת ביותר". המחשבה על אדמת הקבר ההפוכה, מפוזרת
בכל רחבי הגינה הנפלאה שלה, עוררה בה גועל, כמעט אותו גועל
שחשה במחשבה על הגופה העטופה בסדינים ומפרישת הריקבון ששוכבת
ממש עכשיו במוסך ביתם. "תקבור אותה ביער, הרחק מהבית הזה",
אמרה, והרחק מהגינה שלי, הוסיפה בלבה.
"מה שתגידי", התנער מר ריצ'סטון. פניו הפכו מעורערות משהו
בתווים החדים שלו הזכיר את אחד מאותם אנשי רוח מהמאה ה19-.
"ולטום כבר סיפרת?" שאלה גברת ריצ'סטון, היא ישבה באפלולית
המטבח, עורה החיוור כאילו זהר בחשכה. "לא, אני גם לא מתכוון
לספר, וגם את אל תספרי. נגיד לו שהיא ברחה, בשביל מה לצער את
הילד? הרי הוא אהב אותה כל-כך." מר ריצ'סטון נהנה עד אין קץ
מאותן הזדמנויות קטנות שבהן יכול היה לחנך את אשתו, לצוות או
לאסור עליה דברים. רגעים אלו מילאו אותו בחשיבות עצמית
ובביטחון. "אילו היה אוהב אותה, הוא היה דואג להאכיל אותה
מפעם לפעם!" צרחה גברת ריצ'סטון. אם היה דבר אחד שאותו היא
באמת לא יכלה לסבול מלבד בעלה, זה היה לקבל ממנו הוראות. "את
יודעת איך זה ילדים", מיהר האב המפנק להצדיק את בנו.
"ואתה?! מה התירוץ שלך?! גם אתה יכולת לטפל בה מדי פעם! זה לא
היה הורג אותך תאמין לי! אני הייתי היחידה שהאכילה אותה,
היחידה! נראה כאילו שכחת לגמרי שהיא גם הבת שלך!"