אני עומדת של המעקה. רגע לפניי הקפיצה. כפות הרגליים היחפות
שלי לופתות בחוזקה את המעקה. הידיים שלי מתחילות להזיע
ולהחליק. האנשים למטה נראים כמו נמלים קטנות. טוב אין לי הרבה
זמן ואני צריכה לחשוב על כל-מיני אנשים לפניי שהידיים שלי
יחליקו ואני אקפוץ לתוך הזרועות המחבקות של המוות.
אז קודם כל על אחותי התאומה, שאני עומדת להצטרף אליה. בעצם לא
ממש, היא בטח בגן-העדן ואני אלך לגיהינום רק בגלל מה שעשיתי
לה. אוי גם עליה אני צריכה לחשוב. ועליו אני חייבת לחשוב, רק
בגלל שזו תהיה הפעם האחרונה שאני אוכל לחשוב, אז כדי שאני
אחשוב עליו. על אמא. איך אפשר בלעדיה. שונאת אותה. חונקת אותי
כל פעם מחדש. לא נורא, עוד מעט זה יגמר והיא יותר לא תציק
ותגיד שאני שמנה וחסרת כישרון. ועל אחותי הקטנה. אני לא יודעת
מה יהיה איתה. היא תהיה בסדר. היא חזקה מספיק (אני מקווה). על
החברה הכי טובה שלי. גם כן חברה. עם חברים כאלה מי צריך
אויבים?! על השיר הזה שאני כל-כך אוהבת! על הבן-זונה ההוא
ששבר אותי מבפנים והרס אותי לחלוטין. על ההיא שאמרה לי
ש'האומץ הוא לא העדר הפחד. הוא העשייה למרות הפחד'. חה! מה
פתאום נזכרתי בזה? אני לא מפחדת. טוב אולי קצת. על הטיולים
הליליים לאורו של הירח שהייתי עושה איתו. על החבר'ה מהלהקה.
שדווקא תמכו בי. נזכרתי עכשיו איך היינו מנגנים במשך שעות עד
ש... Oh my fucking god!! השתחררה לי יד. טוב, באמת שאין לי
עוד הרבה זמן אז צריך לחשוב על סבתא וסבא שאהבו אותי באמת. על
הים! כן על הים. נכון, הוא לא בנאדם, אבל אהבתי אותו. וגם הוא
אהב אותי. בעצם גם על המיטה שלי אני צריכה לחשוב. אוי מה שהיא
ראתה... על ההיא שגרה ברחוב שלי ותמיד הייתי נותנת לה בגדים
ישנים שלי. על התחרות המפגרת הזו שאני וההיא נרשמנו אליה כי
חשבנו שאנחנו מספיק כוסיות. בסוף היא זכתה, אז גם עליה צריך
לחשוב. על החתולה שלי! על הגוש צמר האפור שכל-כך אהב אותי!
אני מאוד מקווה שאף אחד מהנבלות שהקיפו אותי בזמן האחרון לא
יזרוק לי אותה לרחוב. על הילדה שלא הייתה לי. על זו עם
העיניים הכחולות שתמיד השתקפה לי מהמראה. על אבא שתמיד אמר
שאני מסוגלת ליותר אבל גם הוא לא היה משהו... על ההומלס שתמיד
היה מבקש כסף לתרופות שמורכבות מ90% - וודקה. על השיחות עם
השלושה האלה שתמיד גרמו לי לבכות מצחוק. על המורה שלי שלימדה
אותי הרבה יותר מאשר ביולוגיה. על הנסיכה שתמיד רציתי להיות.
על האהוב שהיה שלי עד שהחלטתי להתאבד. על הידיד הכי טוב שלי
שתמיד חיבק אותי ואמר שיהיה בסדר. תכף השמש והלחות יגרמו גם
ליד השנייה שלי להחליק, אז אני אחשוב על האנשים האחרונים. על
אלו עם החלוקים הלבנים. הרופאים, שאמרו שנשארו לי רק עוד קצת
פחות משלושה חודשים.