זה כואב קצת,
לא ממש מורגש אבל שם.
מראה מביטה בכיסא,
אישה יושבת בוכייה.

הוריה נרצחו על אש השינאה-
אש ששרפה גופות בכיבשנים.
והרי זו סיבה טובה ומספקת,
לספק את הכאב שהיא סופגת.
כל יום נאחזת היא בשביבי זיכרון.

כוחו של הכאב,
בכך שהוא מקהה את החושים.
חיים מרגע לרגע,מכאב לכאב.

פעמים מנצנץ לו כוכב האושר,
בשמיים של ייסורים.
היאך היינו מרגישים אהבה?
כאב שמאפשר לרגש הנעלה לבצבץ.
כמו ניצן מעל פני הקרקע ,
שזה אך אתמול נשתל,
וכבר מראה פניו לעולם.

סורגים הוא חשב,
סוגרים את החופש בעדי,
מלבחור את החיים בהם רציתי.
הביט במראה שבידו,
אלו הם תוצאות החיים אשר ריציתי.

לא בחרתי,
לא שאפתי,
רק נשאבתי.
חתך עצמו,
עם שברי המראה שרוסקה בידו.
כוח החיים נשאב ממנו והלאה.

הפתיל הפועם של הלב,
הדופק כיישות עצמאית,
ובל לו להתעסק בהבלי הרגש.

הפתיל האינסופי,
אשר כבה פעמים אין -ספור,
אך בעודו דלוק כיאות,
מכפר הוא על מכאובי העולם,
ומעלימם.