לשמש לא אכפת שכבר נובמבר.
היא מאירה, כמעט בכוח, את הכל.
היא ממלאת
באור של מיליוני נרות
את כל העיר הזאת.
והיא עוברת מעליי, ומאטה,
וחורכת בי,
כמעט מלעגת.
אני מתחילה להעלות עשן...
אפילו לא אנסה לברוח.
אני יודעת שהכאב יפסיק.
ולבי - הוא יודע שנובמבר כבר.
הוא קפוא
וסגור ומסוגר.
נשמות זורחות עוברות בו
כקרניים
מאירות את חשכתו,
את חשכתי,
וקופאות.
והן נותרות אחריי
בנתיב עזיבתי
כנטיפי קרח.
זכר ליום אביבי אחד
בחורף האינסופי של חיי |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.