א.

"צ'יקו קיאטנו לופז אי מרטינז!!!" היתה הזעקה שיצאה מפיו של
ביל חופר, כשהזקן המזוייף נתלש והוא גילה שסלומון, רב החובל
האגדי של הספינה "הכוכב הכחול", הוא בעצם צ'יקו בתחפושת.
קשה לאמר מה מוצאו של ביל חופר. צרפתי, אנגלי או איטלקי. מה
שבטוח זה שהוא אירופאי והמדים שלו ודאי שייכים לאיזה מודה
אירופאית של תחילת המאה ה - 19 .  תמיד חסר פרוטה, רזה כמו
גפרור, בגדיו מהודרים, תווי פניו חדות, לחיים מצומקות שכמעט
נוגעות זו בזו,  הם רק חלק מהמרכיבים שמאפיינים את המראה
הדחלילי שלו. הוא לובש ז'קט שחור עם כפתורים מהודרים, מכנסיים
עד הברכיים,כמו של פירט, ונעלי מוקסינים שחורות. זקן צרפתי דק
דק עם שפיץ בקצה וכובע משולש שחור.
"צ'יקו קוטאנו לופז איי מרטינז !!!" היתה הזעקה שיצאה מפיו.
הוא גירד בזקנו ולרגע הרהר בקול רם "אם צ'יקו נמצא פה... איתי
בחדר... אז... זה אומר..." הוא הזיז את הראש בבהלה מצד לצד
סורק את החדר "זה אומר שגם זאגור נמצא פה".
לא הצלחתי לגלות מה שמו האמיתי של ביל חופר. בסיטואציה אחרת
כשביל חופר עלה על שולחן העדים להעיד במשפט רצח הוא נשאל לשמו.
בית המשפט היה מלא באנשים משתוממים לנוכח התשובה שהאיש הדחלילי
עם הכובע המוזר נתן. עיניו גדולות, פתוחות לרווחה, מטורפות.
שפת גופו אקסצנטרית, בלתי ניתנת לקריאה. הוא שילב את רגליו
ואימץ את פניו בניסיון כנה.
"אתה לא יודע מה שמך האמיתי?" שאג השופט.
"לא".  חייך חיוך נבוך ומתנצל, כשהוא מסביר.
"לדאבוני... מחוסר שימוש שכחתי אותו".
קראו לו ביל חופר כי מחשבותיו אחזו באובייקט אחד ויחיד . חיפוש
אחר "אוצר". הוא היה עוקב אחרי מפות ישנות ויוצא למסעות ארוכים
ומסובכים, חופר בורות, ומגלה תהומות. חייו הוקדשו למציאת
אוצרות.
"מה גורם לך לחשוב שהוא פה, הרי בדקנו ביסודיות. אף אחד לא עקב
אחרינו, אף אחד לא ראה אותנו נכנסים לפה." אמר אחד מהשותפים של
ביל למזימה.
"אל תדבר שטויות. אם צ'יקו פה, גם זאגור פה. לעזאזל, דווקא
עכשיו כשאני כל כך קרוב למצוא את האוצר שלי". ושוב הוא הירהר
בקול רם , הפעם בקשר לזאגור.
"הוא לא ברנש רע בסך הכל. אבל אני אף פעם לא אבין את האובססיה
שלו עם האמת והרדיפה חסרת המעצורים שלו אחרי הצדק, ולמה הוא
צריך לדחוף את האף בענינים שלא קשורים אליו".
החששות של ביל חופר לא היו לשווא. אחרי מספר דקות, דפיקה בדלת,
צעקה נשמעה. הרוח עם הגרזן עמד בפתח.    

ב.

הייתי לובש את החולצה הצמודה האדומה שלי. ג'ינס כחולים ומגפיים
שחורים שרצועת אוכף עוטפת את העקבים שלהם וצועד לכיוון הקיוסק
של מונה לקנות נובלס.
עשר בלילה, הרצליה נסגרה כבר מזמן. לא על הרחוב הראשי, בדרכים
צדדיות, הייתי עובר. צועד בחושך הרצלייני חסר מיסתורין, באפלה
חסרת סכנות, מציץ לכיוון החבר'ה של יום שישי בערב בלב העיר.
הייתי עוצר באמצע מגרש החניה הריק של הקולנוע . עוצם את
העיניים שולח את היד לצד ימין של החגורה ואוחז בגרזן שלי ,
גרזן עץ עם ראש אבן עגול, פותח את עיני לאט לאט ומציץ אל
החולצה שלי לראות את הנשר השחור מצוייר עליה. הייתי מביט הצידה
קצת מאחורי וצ'יקו עומד שם עם פרצוף משועמם. "בטח רעב".
"אני הייתי זאגור"!!!

ITS  IS NOT DOWN IN ANY MAP; TRUE PLACES NEVER ARE"."

MOBY DICK
HERMAN MELVILLE

על גשר ג'ורג' וושינגטון לכיוון ניו ג'רסי אני מביט אחורה על
המפלצת שהיא מנהטן ומתישר בחזרה בכיסא , מביט אל התפזורת חסרת
העניין שהיא ניו ג'רסי. אנחנו בדרך להקנסאק. בסרט סופרמן
הראשון לקס לותר שולח שלושה טילים גרעיניים. אחד לקליפורניה,
את השני אני לא זוכר לאן, והשלישי אמור לנחות בהקנסאק ניו
ג'רסי, שזה בערך כמו לשים פצצה ברחוב בוקי בן יוגלי בתל אביב.

אחרי מספר ביקורים בהקנסאק, אפשר לאמר שיש בי קצת יותר סימפטיה
ללקס לותר.
אני פוגש את ג'יל וליסה, חברות של קימברלי.. בשבוע שעבר
קימברלי התארסה עם ניקי קאפוצ'י. עכשיו היא מראה לכולם את
הטבעת שהיא בחרה יומיים לפני שניקי הפתיע אותה והציע לה
נישואים. היא בכתה מרוב התרגשות, אחרי שבע שנים ביחד, סוף סוף.
קימברלי הביאה לי עוד בירה בלי שביקשתי, היא קצת על קוצים. אני
הגבר  היחיד בחדר. ג'רי של ליסה יבוא יותר מאוחר, טארנס של
ג'יל כנראה לא יגיע, הסיבה לא ברורה.
אבל מה שמפריע לקימברלי זה ניקי. לפני שעתיים היא שלחה אותו
לקנות קוקאין ומאז נעלמו עקבותיו. כמובן שזאת אינפורמציה של
אחרית הדבר.  נאמר שהוא הלך לעשות קניות מסתבר שבאותו רגע כולם
ידעו מה זה אומר חוץ ממני. היא מראה לי את הטבעת שהיא בחרה
לפני ההפתעה הגדולה. טבעת זהב עבה שמחזיקה יהלום בגודל שן..
להפתעת כולם טארנס מופיע בדלת. לובש ג'ינס וחולצת כפתורים
אדומה, שיער רטוב מסורק הצידה בסגנון היטלרי, פרצוף לבן
ושמנוני. הוא מקבל מיד בירה ביד ומתיישב לידי. מהצורה בה דיברו
עליו עוד לפני שפגשתי אותו קיבלתי את הרושם שהוא דמות די
נערצת, המנהיג של החבורה חשבתי לעצמי. קיבלתי את הרושם שמאוד
חשוב לכולם מה טארנס חושב עליהם ושהם קצת מפחדים ממנו כי "הוא
לא מצונזר". מדובר בחבורה של אנשים בני עשרים וחמש עד שלושים
שגדלו באותה שכונה, הלכו לאותו בית ספר, הם מאורסים או נשואים
אחד לשני, או רק יוצאים ביחד,  או גרים ביחד. הם כולם כבר בגדו
אחד בשני, הם כולם שכבו אחד עם השני, אבל זה הכל מים מתחת
לגשר. נראה ששום דבר לא יכול לעצור את החברות של החבורה החברית
הזאת (אולי חוץ מלקס לותר). הבנות פקידות בבנק, או בקופת
חולים, או בחברת ביטוח כזאת או אחרת. הגברים חשמלאים , בנאים,
שרברבים, שיפוצניקים, מתקני מזגנים . כולם כמובן חברים באיגוד
כולם מרגישים לא רע. הוותיקים באיגוד מרווחים יותר, החדשים
מחכים לרגע שלהם.
טארנס נראה מתרשם מאוד לשמוע שאני מוזיקאי. הוא אוהב את מוטלי
קרו, אוזי אוסבורן, מטאליקה, קיס, ושואל אותי אם אני יודע לנגן
"אי ונה רוק אנד רול אול נייט", מאוכזב מהתשובה קצת ובכל זאת
ממשיך להסביר לי כמה קשה להצליח במוסיקה, כמעט בלתי אפשרי, אתה
חייב להיות ממש טוב, להכיר את האנשים הנכונים , אני מהנהן
בראשי כשהוא ממשיך עוד ועוד. על פני פרצוף של תלמיד מסור העומד
מול המורה לקונג פו שלו ובשתיקה סופגת מאזין כשהמאסטר מסביר את
הפילוסופיה מאחורי הלחימה. הוא עוצר לרגע ופונה לקימברלי בטון
כמעט אבאי "איפה ניקי?"
"הוא הלך לעשות קניות", היתה התשובה. טארנס מסתכל עלי ואומר
בקול רם, כמעט צועק: "אתה יודע. אני מכיר את ניקי לפחות חמש
עשרה שנים, הוא בחיים שלו לא עשה קניות. פור פאק סייק, הוא
עדיין גר עם אמא שלו. עושה קניות...מיי אס".
ההורים של ניקי עדיין נשואים וגרים ביחד אבל הדמות האימהית כל
כך חזקה במשפחת קפוצ'י, שאנשים תמיד שוכחים שהבית שניקי גר בו
שייך גם לאבא שלו. ניקי גדל עם אחות קטנה ממנו, ג'ניפר, ואח
גדול , אלברט קפוצ'י, ועוד אח מאומץ בגיל של ניקי שאמא שלו
החליטה לאמץ כשהם היו בני שש עשרה. באחת השיחות שלי עם קימברלי
היא סיפרה לי איך ניקי נכנס הביתה יום אחד ומצא את האח המאומץ
שלו עם אמא שלו במיטה, עירומים. הם הצדיקו את זה בטענה שהם רק
ראו טלוויזיה ביחד בחדר השינה , אבל קימברלי ראתה מעבר לזה.
"דרך אגב", היא אמרה, "זה סוד במשפחה אל תגלה לאף אחד".
בתיכון, ניקי היה מספר אחד בנבחרת האבקות רומית של בית הספר.
הוא היה רזה, גמיש וחסון עד לתאונה שקרתה לו בזמן אחד הקרבות
בבית ספר . לא בדיוק הבנתי מה קרה שם אבל כנראה שהוא עשה שפגט
על הביצה השמאלית או משהו.. אחרי מספר ניתוחים שעשו לו שם במשך
כמה שנים הוא מוגדר כחצי אימפוטנט. כלומר, עם עירבוב נכון של
קוקאין ובירה הוא מצליח להעמיד את הזין, לפעמים הוא גם מצליח
לגמור זה לא כל כך נורא אם הוא לא גומר, כי כשהוא מעמיד אותו,
הוא נשאר עומד להרבה זמן. בכל מקרה, את האינפורמציה הזאת
קיבלתי מקימברלי בשיחה אחרת שניהלנו. "רק אל תגיד לאף אחד",
היא אמרה, "זה סוד במשפחה".
טראנס סיים בירה חמישית והחליט לזוז הביתה. ג'יל נשארה . כשהוא
עזב את החדר קימברלי מלאה בהתרגשות זעקה לעבר ג'יל "אמרתי לך,
אמרתי לך, אמרתי לך" ואז היא הסתכלה עלי בחיוך מעודד "מצאת חן
בעיניו אתה יודע. אמרתי לך" היא קראה שוב לעבר ג'יל."הוא לא
רצה לפגוש אותך, התחננתי אליו שיבוא אמרתי לו שאתה בסדר אתה
נראה רגיל אתה יודע כמו אמריקאי, אמרתי לו שאתה נורמלי, זאת
אומרת אתה יודע, שאתה רגיל". חייכתי אליה בענווה. כמעט התקבלתי
לקו קלוס קלאן, אם היה כזה דבר בניו ג'רזי. הסיבה היחידה שאין
כזה דבר בניו ג'רזי היא שהם מכורים לקוקאין ועצלנים כרוניים.
אני לא רואה אף אחד מהחבורה הזאת עם מספיק אנרגיה בשביל לסחוב
צלב ולשרוף אותו מול בית של איזה משפחה שחורה. אבל אני מבטיח
לכם שהרעיון לא היה מציק להם. ועוד אני מבטיח שאם היתה כזאת
חבורה טארנס היה המנהיג שלה.



ג.

הרעיון היה לתת לצ'יקו להעמיד פנים שהוא רב החובל סולומון,
הקפטן של  הכוכב הכחול, שלפני שנים מסיבה מסתורית טעתה בכיוון
הנסיעה, שעה שהותקפה על ידי אינדיאנים. רוב אנשי הצוות של
האונייה נהרגו. מעטים הצליחו להמלט על נפשם. סלומון -
ההיסטוריה קבעה, נהרג על האונייה. הרבה שנים לאחר המקרה זאגור
וצ'יקו היו עוברי אורח בעיירת נמל קטנה בה נערך כנס ימאים. דבר
מוזר מאוד התרחש . הימאים הזקנים שבאו לכנס, נחטפו אחד אחרי
השני. זאגור ניגש לעזרת השריף והמשפחות המודאגות. הוא גילה
מכנה משותף לכל הזקנים החטופים. כולם שירתו על הספינה הכוכב
הכחול, כולם ניצלו מהתקפת האינדיאנים.
לא עבר הרבה זמן וצ'יקו בתחפושת סלומון נחטף, רק שהפעם זאגור
היה בעקבותיהם.
ביל חופר והחבורה שלו הוכנסו למעצר. הזקנים החטופים שוחררו.
זאגור לדעתי הבין לליבו של ביל חופר יותר מכל אחד אחר. השריף
של העיירה הודה לו על העזרה וזאגור ניצל את ההזדמנות לבקש טובה
בחזרה: "אל תהיה נוקשה עם ביל חופר" הוא אמר "הוא ברנש קצת
תמהוני אבל הוא לא מסוכן. תן לו לשבת כמה ימים במעצר ותשחרר
אותו..." באותו רגע נשמעו יריות מבחוץ.
הסתבר שביל חופר, ביחד עם שניים מהעצורים האחרים, נמלט מהמעצר.
אחד הסוהרים נהרג מיריית אקדח והשני נעלם. זאגור היה המום הוא
שאג בכעס: "אלף תופים".
מוקדם יותר ביל חופר הסביר את עצמו לזאגור.
"לא התכוונתי לפגוע באף אחד. תראה את הזקנים אף אחד מהם לא
נפגע רק רציתי לדעת את המיקום של הכוכב הכחול, ואם מישהו שמע
על האוצר שהוחבא באונייה". זאגור הביע פיקפוק "איך זה שאף אחד
לא יודע על האוצר הזה". הסיפור שביל חופר שמע היה שסלומון
החביא ארגז מלא כסף, זהב ויהלומים בספינה, ורק הוא ואחד או
שניים מהקצינים שלו ידעו על כך. הוא היה אמור להעביר את האוצר
בחשאיות לידיים של מעסיקיו, אבל כאמור הגורל של הכוכב הכחול
היה אחר. בטעות או במזיד, הספינה סטתה ממסלולה וננטשה באזור
אינדיאני עוין. וביל חופר משוכנע שהיא עדיין עומדת באותו מקום,
ועוד יותר מזה, שבליבה מוטמן אוצר.
בצעקת האייאק יצא "הרוח עם הגרזן"  אחרי הרוצחים שהרגו את
הסוהר וצ'יקו כמובן בעיקבותיו.

The day I tried to live,"
I wallowed in the blood and mud
With all the other pigs".
Chris cornell

היום בבוקר פיטרו את בילי איש המכירות שלנו. כל אנשי המכירות
במשרד מוכרים דרך הטלפון חוץ מבילי הוא ה - visual estimator .
יש לו רכב צמוד והוא קובע פגישות ומגיע לבתים של לקוחות. הוא
נותן הצעות מחיר לאנשים שרוצים להעביר בתים או דירות של מעל 4
חדרים. דירות מתחת ל4 חדרים מטופלות דרך הטלפון. בילי מוכר
פנים אל פנים. אני כמעט רוצה להמנע מלתת תיאור פיזי של
האינדיבידואל הזה, כי יהיה קשה לעשות צדק עם הדמות האיזוטרית
הזאת. כל מילה רק תגרע משלמות הכיעור שהאל  הגדול העניק לו.
ובכל זאת אני אנסה.  הוא בערך בן 40, מטר תשעים, ראש צר וארוך,
שיער אדום דליל, מגולח בצדדים. פרצוף מלא צלקות. גוף כמו בקבוק
שמפניה. כתפיים צרות, חזה עומד כמו של ילדה בת 14,  תחת ענק
וכל הדבר הזה נשען על שתי כפות רגליים מיניאטוריות. אני חושב
שהנעליים שלו הם מידה 36.
אחד שדואג לפרנסה שלו היה מנסה להבין את הנוסחה. לראות אולי
קיימת איזו תבנית.  אולי ישנן תופעות לוואי שמקדימות את הרגע.
בזמן שאני עובד בחברה,  הספקתי לראות הרבה אנשים מפוטרים. זו
מציאות במקום הזה, שכולם מקבלים ולומדים לחיות איתה.
עדיין לא ראיתי שני אנשים שפוטרו באותה צורה, כמו אמן הוא מפטר
אותם. כל אחד מקבל נגיעה אחרת, כל אחד נזרק בצורה מיוחדת משלו
עם אלמנטים שונים, ללא חיסכון בהשפלה ובשפלות, עם הרבה מודעות
עצמית והכי חשוב, חוש הומור.  הרבה חוש הומור.
השמועה על הפיטורים יכולה לרוץ שבועות לפני הרגע.  כולם ידעו
שאתה הולך לקבל בעיטה בתחת, אבל אף אחד לא יגיד לך.  אנחנו
נחכה בסבלנות לרגע המיוחל, ואז בהפסקת סיגריה בחוץ, עם פרצוף
משועשע נתוודה אחד לשני שבכל מקרה חשבנו שאתה אידיוט. אבל זה
לא חייב לקרות ככה, אתה יכול להיות מפוטר באנונימיות. אף אחד
לא ידע, אף אחד לא שמע. "יום אחד באתי לעבודה והוא לא היה שם".
לפעמים הם נעלמים כל כך מהר שאני לא בטוח אם אי פעם הם עבדו
בחברה. "יכול להיות שזאת היתה הזיה?"
עוד יותר מרתק מהדרך בה מפטרים אנשים, היא הסיבה. כמו אלוהים,
דרכיו של הבוס נסתרות. אני לא יודע להגיד מה הסיבה שאחד קיבל
את המגף, אבל אני יכול בוודאות להגיד מה לא היתה הסיבה. זה לא
בגלל שהוא לא עשה את העבודה שלו כמו שצריך. צריך לראות את צוות
האנשים שעובדים פה בשביל להבין למה אני מתכוון. ישראלים ניצולי
אקסטזי, משועבדי גראס,  ביחד עם אמריקאיים בגיל  העמידה, עם
סיגריה בפה, עם קול צרוד, עם שיער נפוח, נטולי חוש הומור
לחלוטין. בחיים שלי לא ניתקלתי בכזה גוף מגובש של חוסר תועלת.
התפקידים הנמוכים מאוכלסים בבעלי רצון טוב ואכפתיות, הגוררים
איי.קיו  בינוני במקרה הטוב. בתפקידים הבכירים, חסרי מצפון,
קרי דם, קרי רוח. אנחנו פה כדי לגנוב מהעניים ולתת לעשירים.
אני פרשתי מהתיכון בכיתה י"א. כשעזבתי את בית הספר, הידע שלי
במתימטיקה היה ברמה של כיתה ט'.  היום הוא ברמה של כיתה ז',
ואני הרואה חשבון של החברה. זה לא בגלל שהוא הכעיס את הבוס. לא
ראיתי את בעל הבית כועס בכל הזמן שאני פה. למעשה אני לא זוכר
אותו במצב רוח רע וזה לא שהוא מסתובב עם חיוך על הפנים כל
הזמן.  הוא פשוט במצב שליו תמידית. הוא לא מתרגז, הוא לא מתוח,
לא שמעתי אותו מרים את הקול אף פעם. גאנדי לידו הוא פקעת
עצבים. אם יתנו לחרא הזה פרוזק, הוא יתאדה אל תוך הלילה. הקול
שלו רך וענוג, כמעט אפשר להגיד מנחם. כשהוא מפטר אותך, זה
כאילו פוטרת על ידי רוח הקודש.
בילי עובד בחברה כבר שלוש שנים, ובכל זאת הוא לא זכה להגיע
לרמה הרוחנית הזאת.
בשמונה וחצי בבוקר כשנכנסתי למשרד של המכירות לעשות לעצמי
קפה, מצאתי את בילי לבדו מדביק תמונה על הקיר.  זה היה צילום
של איש שמן, שעיר ומחייך, עם הקדשה "לחבר שלי בילי מצ'רלי
דניאלס". שאלתי אותו מי זה צ'רלי דניאלס,  תוך כדי מזיגת הקפה.
"צ'רלי דניאלס הוא גיבור אמריקאי" היתה התשובה " לא שמעת עליו
אף פעם? הוא ניגן כינור. אתה יודע, מוזיקת קאנטרי. הוא נהדר.
אתה מכיר מוזיקת קאנטרי? זאת מוזיקה שכושים לא מקשיבים לה, אתה
שומע מוזיקה של כושים או של לבנים?"
בזמן שהשאלה נשאלה, נכנס למשרד בחור שגובהו מטר שישים, ראשו
מגולח לגמרי, חמוש במשקפי שמש עם מסגרת כחולה ועדשות אדומות ,
לובש חליפה אפורה שגדולה עליו במידה אחת או שתיים, שנינו
הסתכלנו עליו ואז אחד על השני. הבחור ניגש לבילי ובמבטא ישראלי
כבד אמר "שלום. אני משה באתי להחליף אותך, אני צריך שתחפוף
אותי יומיים או שלושה ואז אתה יכול ללכת." בילי הסתכל עלי
לראות לפי המבט שלי אם ידעתי שזה הולך לקרות לו, או שאני
מופתע. תוך כדי שהוא בוחן את הפרצוף התמים שלי, את המבט
המזועזע מלא הסימפטיה שלי, הוא מתרומם מהכיסא שלו, שני ראשים
מעל משה, ומפנה את המבט אליו "הדבר היחיד שאני הולך לחפוף זה
את הרגל שלי בתוך התחת שלך אם לא תזוז מהדרך שלי מיד", הוא לקח
את התיק שלו ויצא החוצה.
בילי כמו שאר האנשים בחברה, לא היה צריך לארוז שום דבר לדרך.
לא היה צורך להביא קופסאות קרטון ולשים את החפצים האישיים שלו
בפנים. לאף אחד בחברה אין דברים אישיים במשרד. זה מעין כוננות
פסיכולוגית כזאת. אף אחד לא מביא איתו ספר או אולי עציץ. אפילו
לא תמונה של האישה והילדים, גם אלו שעובדים בחברה כבר שנים.
כשמפטרים אותך כל מה שאתה צריך לעשות זה להרים את התיק ולצאת
החוצה.  בילי טרק את הדלת מאחוריו. משה ואני נישארנו לבד.
"קפה?" שאלתי. "למה לא אחי, למה לא" הוא השיב




ד.

"za-gor-te-nay" בשפת האלגונקינו זה "הרוח עם הגרזן". בקיצור
קראו לו זאגור. ודאי לעולם לא נדע למה הפסיקו לתרגם את הסידרה
הזאת בארץ. הם הוציאו, אם אני זוכר נכון, חמש עשרה חוברות, ואז
כמו חבורה של כלבים ארורים הם עצרו. במשך שנים הייתי משוכנע
שזאגור פשוט נכשל בארצות הברית, ומי שהמציא את הסידרה, הספיק
לכתוב רק חמש עשרה חוברות גאוניות. אלוהים יודע כמה הייתי רחוק
מהמציאות. נכנסתי כמעט לכל חנות קומיקס במנהטן, מהגדולות
לקטנות, דיברתי עם מומחי קומיקס שונים ומשונים, אף אחד לא שמע
אף פעם על זאגור. הגעתי למסקנה שלמרות שזאגור הוא אמריקאי,
והסיפור מתרחש בארצות הברית, המקור של הסידרה הוא לא אמריקאי.
כשסוף סוף קניתי מחשב, בעזרת האינטרנט, גיליתי את האמת. אמת
שגרמה לי אושר וכאב גם יחד, בליווי של קצת זעם. המקור של
הסידרה הוא איטלקי לא רק שנכתבו יותר מחמש עשרה חוברות, אלא
שהסידרה ממשיכה להיכתב עד היום. היא מופצת בהרבה מאוד מדינות,
ומתורגמת בהרבה שפות, שאנגלית, לצערי, היא לא אחת מהן. בטורקיה
הסידרה כל כך פופולרית שבתחילת שנות השמונים הם הוציאו לאקרנים
סרט זאגור ואחריו עוד שני סרטי המשך. רק מי שניתקל בזאגור
בנעוריו וכמוני  קרא את חמש עשרה החוברות האלו עשרים אלף פעם
יבין עד כמה הידיעה שקיימות בעולם עוד מעל 500 חוברות כאלו קשה
לעיכול.

ה.

פשוט חוסר מזל. הוא באמת עשה הכל לא תמיד בדרך הכי ישרה אבל
בכל זאת ההתמדה, הדבקות במטרה,המאמץ, ההשקעה, היו תכונות
שזאגור העריך אצל ביל חופר. כשסוף סוף הוא מצא את הכוכב הכחול,
הוא גילה שהחלק  שבו היה מוטמן האוצר, שקע אל מתחת למים. הוא
היה יותר ממוכן לצלול ולמצוא אותו רק שבאותו רגע זאגור הופיע,
ויותר גרוע מזה תוך כדי שהוא מסתער עם הגרזן לכיוון אחד
משותפיו של ביל חופר, חיצים נורים על האונייה והם מוצאים את
עצמם מוקפים באינדיאנים זועמים, שבשאגות קרב החלו להסתער על
האונייה ולירות חצי אש. ועוד יותר גרוע מכל זה היה הגילוי
שהחלק של הכוכב הכחול שהיה מעל המים היה עמוס בארגזים של חומר
נפץ.  אחד מחצי האש נורה לכיוון הארגזים וזאגור לקח את צ'יקו
ואת ביל חופר וקפץ למים. הם  נאבקים לשחות הרחק מהאונייה ואחרי
מספר שניות הכוכב הכחול התפוצצה לרסיסים. זאגור הודיע לביל
חופר שאין לו שום כוונה לשחרר אותו עכשיו, הוא יעמוד לדין על
ההריגה של הסוהר. למשמע דברים אלו ביל חופר פרץ בנאום שריגש את
זאגור מאוד. הוא התחיל בלהסביר מה קרה בתא המעצר. הוא כל כך
היה מאוכזב מהסיטואציה שבה הוא מצא את עצמו והעובדה שהאוצר
שוכב שם על המים רק מחכה שימצאו אותו, ובמקום לשים את ידיו
ולחבק אותו, הוא יושב עכשיו במעצר וכנראה ישאר שם עוד הרבה
שנים. אבל אין מה לעשות כזה הוא הגורל. הוא נשבע לזאגור שלא
היתה לו שום כוונה לברוח. איתו במעצר ישבו עוד שני אנשים והם
החלו לשוחח. ביל סיפר להם על האוצר, למעשה הוא לא הפסיק לדבר
עליו. אל השיחה החד צדדית הזאת הצטרף אחד הסוהרים. והוא היה זה
שהרג את הסוהר השני בזמן שניסה לעצור אותו מלשחרר את העצורים .
ביל חופר סירב להצטרף אליהם, אבל הם גררו אותו באיומי אקדח.
מסתבר שהסיפורים  שלו על כסף זהב ויהלומים השפיעו כל כך על
הסוהר ושני העצורים שהם החליטו לברוח ביחד ולהתעשר.
רק ביל חופר ידע את מיקומה של האוניה אז הם הכריחו אותו לבוא
איתם. "אל תישלח אותי לכלא, זאגור" הוא אמר "אני לא איש רע לא
היתה לי כוונה לפגוע באף אחד. אם תשלח אותי לכלא זה יהיה הסוף
שלי". הוא שילב את ידיו בסגנון מתחנן. "זאגור" הוא המשיך
"תסתכל עלי אני מזדקן, אל תיתן לי למות ככה. מה בסך הכל ביקשתי
מהחיים האלה. בליבי תמיד היתה משאלה אחת והיא...תמיד
רציתי...אם רק...יום אחד... אם... ירצה הגורל... עם קצת
מזל...הייתי רוצה...ולו פעם אחת...למצוא... אוצר.
וזה לא מה שאתה חושב זה לא בשביל להתעשר. זה לא בשביל זהב,
יהלומים או כסף. תסתכל עלי. מה אני אעשה עם כסף. אני הרי בן
אדם פשוט. הדברים האלה לא חשובים לי. הקדשתי את כל חיי ,
זאגור, לחיפוש. אני רק רוצה...", הוא הוריד את הכובע המשולש
מראשו והחזיק אותו בידיו, לרגע הוא נראה מבולבל "שהשם שלי...
אני רוצה... אחרי שאמות...  אני רק רוצה למצוא אותו ושכולם
ידעו שמצאתי אותו שבספרי ההיסטוריה יכתבו שביל חופר מצא אוצר.
ואחרי שאמצא אותו, אתן את כל הכסף לצדקה אתרום את כל כולו
לעניים".
קודם זאגור פרץ בצחוק מתגלגל אחר כך הוא ויתר. הוא נתן לביל
חופר להמשיך לחפור. איך אפשר שלא ?

ו.

ככל שהשנים עברו פחות ופחות מצאתי את עצמי שולח את היד לכיוון
הגרזן. אני לא יודע בדיוק להסביר למה. אולי כשהתבגרתי גיליתי
שהגרזן היא לא כלי נשק אפקטיבי נגד האנשים שבאמת פגעו בי. אולי
נאלצתי למצוא דרכים יותר מודרניות להתגונן בעולם הזה ואז אפילו
בפעמים שהייתי יכול להשתמש בו נמנעתי מכך. כנראה שלפעמים מחוסר
שימוש הייתי שוכח אותו. אולי הסיבה היא אחרת לגמרי. אולי בשלב
מסויים גיליתי משהו על עצמי. אומן, מוסיקאי, אינטלקטואל בעל
אחת עשרה שנות לימוד, נפש עדינה, פיוטית, פילוסוף ללא סיבה.
גיליתי שהצדק והאמת הם לא בראש מעיני. שהצרות של העולם לא
נוגעות לי והצרות שלי לא נוגעות לעולם. ובכל זאת הגרזן תמיד
נשאר תלוי על החגורה שלי מצד ימין ומתחת לכל חולצה שהייתי לובש
היתה גופייה עם נשר שחור מצוייר עליה. לבד ברכבת התחתית בדרך
הביתה בארבע בבוקר, עדיין מקשיב לקישקושים של צ'יקו ולפעמים
הייתי  גם מדבר אליו.
"אני הייתי זאגור!!!"



ז.

have you ever had a dream, neo, that you were so sure was
real ? what if you were unable to wake from that dream? How
would you know the difference between the dream world and
the real world ?
morphhius to neo
the matrix


חבר של אריק הגיע לביקור מבוסטון. הסיבה שהוא הגיע דווקא עכשיו
היא להקה מסויימת שהוא עוקב אחריה. היא נקראית x girls להקת
אוונגארד יפנית. אנחנו יושבים בקפה של רוברט.   אריק, החבר שלו
מבוסטון, רוברט ואני. אני מנסה להשתתף בשיחה אבל המחשבות שלי
נזרקות לכל הכיוונים. אני לוחץ עם שלוש אצבעות על הגבה הימנית
שלי, אני מרגיש כאילו חצי מהראש שלי רדום. אני מרים את העיניים
לכיוון החבר של אריק. הוא עוצר לרגע את הדיבור שלו ומסתכל עלי
כאילו הבחין שמשהו לא בסדר אצלי. הוא מביט על הראש שלי ואז
חוזר אל העיניים שלי. "אתה בא?" הוא אומר. הוא מבין מהמבט שלי
שלא הקשבתי עד עכשיו. "מועדון סוניק, עוד שעה x girls "הוא
שולף כרטיס קטן ירוק "סוניק מציג x girls "
"סוניק ? זה לא מועדון ג'אז?"
"כן אבל השבוע יש להם כמה להקות אוונגארד".  .
"x girls" עלו לבמה מתוך הקהל. שלוש יפניות צבעוניות זה כל מה
שאני זוכר, צבעים בלי סוף. הם נראו כמו שלוש דמויות מאיזה סרט
קונג פו עתידני. באס-תופים-גיטרה. שלושתן שרות בטונים יפאניים
גבוהים, באנגלית עם מבטא של מוכר שעונים בצ'ינה טאון. על
הגיטרה שכבות של סאונד אבל הכי מעניין היו התופים. היא מתופפת
בעמידה. שוב לחצתי על הגבה השמאלית שלי. הרגשתי שאני נכנס
לאיזה סוג של אופוריה. מישהו ניתקל בי מאחור במהירות. רציתי
להרוג אותו. זאת היתה בחורה יפאנית. היא נתנה לי כרטיס ירוק עם
שם של להקה אחרת. מחר הלהקה שלה מופיעה פה היא הסבירה. התקדמתי
לכיוון הבאר והזמנתי בירה.  עצמתי את העיניים, הרמתי את הראש
ולקחתי לגימה ארוכה. כמעט גמרתי את הבקבוק. הורדתי את הראש
עדיין עם עיניים עצומות, המוזיקה נחלשה כמעט נעלמה לגמרי.
המקום כולו נחלש ורק קולו המהפנט של מורפיאוס נשמע רם בראש שלי
לאט וברור הוא דיבר "מה היה קורה אם לא היית מצליח להתעורר ?
איך היית יודע להבדיל בין החיים האמיתיים לחלום ?" המוזיקה
חזרה לעצמה. שוב לחצתי על הגבה הימנית שלי, הפעם עם הבקבוק
הקר. ניערתי את הראש לרגע. הבנתי שאני נמצא בתוך שילוב לא בריא
של אוונגארד ובירה התקשיתי להתרומם מהבר, אבל הרגשתי שאני חייב
לעשות מאמץ לצאת מהמקום הזה. כשירדתי במדרגות של הרכבת התחתית
כבר הרגשתי מפוכח. הרכבת היתה מלאה ובכל זאת מצאתי מקום לשבת.
החזקתי את הראש בין הידיים בוהה בריצפה. המחשבות שלי מפוזרות
עברו מנושא לנושא ונעצרו בהבנה שמשהו מטריד אותי. לא הצלחתי
להבין מה עד שהעיניים שלי התמקדו וגיליתי שהבעיה היא הנעליים
שלי. אני לא זוכר אותם, כלומר אני לא זוכר שקניתי אותן. או
איפה קניתי אותן. למעשה אני לא זוכר שנעלתי אותן הבוקר.
התיישרתי בכיסא בבהלה.
ירדתי בקווינס פלאזה וצעדתי לכיוון מגרש החנייה שבמרכז הצומת,
לפני גשר חמישים ותשע. נעצרתי באמצע המגרש הריק, עצמתי עיניים
ונשמתי עמוק. שלחתי את יד ימין לכיוון הגרזן, מגשש , אבל היא
לא היתה שם. פתחתי את הכפתורים של החולצה שלי בזריזות ולאט לאט
את העיניים. הנשר השחור לא מצוייר לי על הגופייה. "אני לא
זאגור?" בפאניקה מוחלטת הסתובבתי במהירות לצד ימין. הבטתי
מסביב כשדמעות עולות מעיני, צ'יקו לא היה שם. "אני לא זאגור
!!!".
התחלתי לצעוד לכיוון הבית שלי, הרגשתי משהו מוזר על הראש שלי,
אבל לא היה לי אומץ להרים את הידיים ולגעת בו. חציתי את הכביש,
בוהה שוב בנעליים הזרות המוזרות האלו, צועד לכיוון החלונות של
צ'ייס מנהטן בנק. הרמתי את הראש לראות את ההשתקפות שלי. גיליתי
שאני חובש כובע משולש כיסיתי בבהלה את העיניים לא יכולתי
להפסיק את הדמעות, ודרכן, כשהאצבעות שלי נפתחות לאט לאט עד
שידי הכבדות נעזבו לצדדים. עם עיניים פקוחות לרווחה ראיתי את
עצמי.
"אני לא זאגור!!!"... אני לבד.... אני אבוד.
"אני...ביל חופר !!!"