-"בנים הם שואב אבק של רמזים"
אמר לי בהחלטיות נער שחום וגבוה בניסיון להסביר נקודה כלשהי
עליה דנו כה רבות. הבטתי בו וידעתי  שנער זה הוא אחד מהאנשים
שיודעת אני  לבטח שלעולם לא אצליח להבין אותם לגמרי. הוא תמיד
נחמד לכולם, ולא מבריז משיעורים, ומרים ניירות מהרצפה. תמיד
מסביר למי שלא מבין, תמיד מודיע לאמא כשהוא מאחר, אפילו שהוא
תמיד מגיע בזמן.  הוא אפילו השלים עם אמא שלו אחרי שהיא זרקה
אותו מהבית. אני כבר הייתי ממזמן עוזבת את הבית וחסל. תמיד יש
לנו דעות שונות, בקשר לכל נושא שעולה על הדעת, ואנחנו תמיד
עונים הפוך. אם תשאלו אותי, הוא חושב קצת עקום. לנער הזה
קוראים דמרי, והוא הידיד הכי טוב שלי.

-"ואני דווקא חושבת שבנים לא מבינים רמזים."
לא חושבת, בטוחה. יש משהו קצת טיפש בעם הזה, של בנים. איך אתה
יכול לא לשים לב שהיא כל כך מצחקקת לידך, או שהיא מניחה עלייך
את היד כאילו בטעות. איך אתה יכול לא לראות את המבט הזה,
הנתלה, הבוהה, המקווה. איך אתה יכול לא להתייחס למילים האלה,
שנבררו בקפדנות כה רבה לפני שיצאו לחלל האוויר. האוויר המיוחד
שסובב אותך.

-"הם קולטים כל מה שהבת אמרה, עשתה, ואחר כך הם הולכים לישון
בלילה וחושבים על זה ומנתחים את כל הרמזים"
-"לדעתי הם פשוט הולכים הבייתה ועושים ביד"

לא יודעת למה. משום מה קשה לי להאמין שלבנים באמת אכפת. אולי
לדמרי אכפת, כי דמרי מאוהב, או חושב שהוא מאוהב, אז משנה לו כל
מה שיעל אומרת או כל מה שאני אומרת שהיא אומרת עליו, ומה שאני
אומרת אני יודעת, כי יעל היא במקרה החברה הכי טובה שלי. אבל
לבנים מה אכפת, רוצה לא רוצה, אם היא תרצה היא תגיד, אם לא אז
לא. אולי נדמה לי שבנים חושבים שהבנות הם עם מסובך מדיי להבנה,
אז הם פשוט חדלו לנסות.
בנות באמת לוקחות דברים יותר ברצינות. לוקחות רמזים, נותנות
רמזים. מפרשות רמזים לפי צריכהן האישיים או דימיונותיהן
המופרעים. תראו לי בן אחד שמתחרפן מזה שמישהי לא אמרה לו שלום,
או לא נתנה לו נשיקה על הלחי,למשל. אולי לא אכפת להם.

אולי הם פשוט מראים את זה פחות?

-"את יודעת, כל פעם שאת מדברת עם מישהו חדש, זה נראה כאילו את
מתחילה איתו."
רועי אומר דברים חכמים לפעמים. רועי נער בהיר, מתופף בלהקה,
שיער חצי ארוך חצי בלונדיני, עם חברה צמודה כבר שנה וחצי,
גי'ינג'ית  שמנמנה וצחקנית בשם נטלי. אנחנו לא מדברים הרבה,
אני ורועי, אבל לפעמים הוא מעניין. יש לו נטיות לנתח אנשים,
לשבץ אותם בקטגוריות ואחר כך להתכחש לזה, ממש כמו שאני אוהבת.
הכי מעניין הוא כשהוא מדבר עליי.
-"מה זאת אומרת זה נראה כאילו אני מתחילה איתו?"
ברור שאני יודעת מה זאת אומרת. סתם אני מיתממת. אני אומרת "מה
זאת אומרת" רק כדי שיגידו שוב משפט שכנראה ממש נהנתי לשמוע.
אני יודעת שאני פלרטטנית. יש לי את האומץ המיוחד ואת הנטייה
והרצון הזה לקרבה.  יש לי את החיוך המצחקק החצי-מזוייף ואת
המבט החולמני בעיניים. יש לי את הנטייה להסתכל, היכולת לדבר
והאומץ לגעת, כאילו בטעות.
-"גם אתך חשבת שהתחלתי,פעם ראשונה שנפגשנו?"
-"תראי... זה נראה ככה"
-"אין מצב. לא, לא הגיוני. בייחוד אם ידעתי שיש לך חברה"
הוא סתם מסלף עובדות. אני לא מתחילה עם כל אחד. בעצם, לפעמים,
רק אם הוא חמוד.
-"לא ידעת שיש לי חברה"

-"ידידים אפלטוניים  זה רק מילים גבוהות של ילדות יפות
שמפחדות מהיצר הרע שלהן"
-"אני כל כך שמח שאמרת את זה. אף אחת לא מודה בזה!"
ברזי (כינוי שכזה לידיד שכזה) ואני ישבנו בפתח ביתי, ודיברנו
שיחה של בוקר. שיחה הזויה חצי רצינית של אחרי יציאה של לילה,
שכבר בוקר ומתים ללכת לישון או לאכול או להשתין או במקרה של
ברזי- לעשן
-"לא תודה, אני לא מעשנת"
-"שקרנית. ראיתי אותך מעשנת"
-"מתי?"
שאלה טיפשית. ברור שהוא ראה אותי מעשנת. אני סתם מתכחשת, חושבת
שזה עושה רושם. זה הפוך על הפוך. אני הרי לא ממש מעשנת, אבל
הדרך הכי טובה לגרום לאנשים לחשוב שמשהו הוא נכון- היא הכחשה.
-"אין לי בעיה להודות בזה. זה נכון. אין כזה דבר ידידים
אפלטוניים. בין כל סוג של ידידים תהיה איזושהי משיכה."
ברזי מביט בי, כמעט מזיל ריר. הוא מצחיק. מעלה לי את האגו.
מביט בי, מוקסם.
אידיוט. היה מת שנהיה "ידידים אפלטונים".
אז אני יושבת ומספרת לו על בעיות, על הרצון שלי להיות אפלה,
ועל חוסר המימוש המשווע של רצון זה.
לא אכפת לי מלימודים, אבל אני לומדת. לא משנה לי אם אני נכשלת
או לא, אבל מתבאסת לא לקבל ציון גבוה.  משעמם לי ביציאות, אבל
אני יוצאת בכל זאת. לא אכפת לי מאנשים ומניסיונות עלובים להיות
"מקובלים", אבל בכל זאת תמצאו אותי מעדיפה להסתובב עם אנשים
ש"נחשבים" לעומת כאלה ש"לא". מצד שני, כן אכפת לי מאנשים ואני
בכל זאת פוגעת, כל הזמן.
-"אני חושב שהבעיה שלך  היא שיותר מדי לא אכפת לך מכדי  שיהיה
לך באמת אכפת, ומצד שני  יותר מדי אכפת לך מכדי שיהיה לך לגמרי
לא אכפת"
השיחות של בוקר עם ברזי , אלה שהוא מלווה אותי הביתה,תמיד הכי
מעניינות.  פעם אחת במקום ללכת הביתה המשכנו ברחוב שלי, ואז
ישבנו עם חברים שלו (ושלי?) על הגג של התיכון ועישנו גראס והיה
נחמד.  
טוב, זה היה בלילה ולא בבוקר, אולי זה לא נחשב.

-"יונתן, אני רוצה להגיד לך משהו"
ישבתי על החול שמלא היה ברעש הים.
-"תגידי."
מלאה בחול הייתי, מלאה בשטויות.
-"לא, אני צריכה שתשב. שב בבקשה."
הוא הביט בי במבט מזלזל.
-"אני לא יושב. אם את רוצה תקומי."
הבטתי בו, בפנים האלה שאז נראו לי כל כך יפות, כל כך תמימות
ומיוחדות. הבטתי וראיתי כל כך ברור. חשבתי כל כך צלול.
-"שב כבר!"
-"ורד, אני לא יושב."
-"למה לא? אני רוצה להגיד לך משהו, למה אתה לא מוכן להקשיב
לי? למה אתה מסתכל עליי ככה?"
-"כי את שותה  ואת מעשנת. זה מגעיל אותי. את סתם מנסה לעשות
רושם. זה לא מרשים אותי בכלל"
אני ויונתן לאור הכוכבים, בלילה של ים, והשורות הן לא בדיוק מה
שתכננתי.
-"י ו נ ת ן. . .תקשיב ("אני מקשיב") אני לא שותה. זו אולי
הפעם השנייה ששתיתי, זה רק עכשיו ובל"ג בעומר.  יצאנו, יצאנו
לבלות, מותר לנו.  בני נוער בחופש הגדול. קצת אלכוהול, ביג
דיל. כאילו שאף פעם לא שתית. ("אף פעם לא שתיתי") ובקשר
לסיגריות... אני לא מעשנת, ואתה יודע את זה. ניסיתי. אני מעשנת
בשביל הרושם, אין לי בעיה להודות. בשביל הכיף, אני אוהבת לראות
את העשן יוצא. זה הכל. אני אפילו לא לוקחת לריאות, נראה לי.
אבל זה לא קשור. אתה פשוט... אתה לא מכיר אותי. אני רוצה להגיד
לך שתיתן לעצמך הזדמנות להכיר אותי. אני לא מי שאתה חושב...
אני מסתכלת עליך ו.. לפעמים אתה עושה לי שמח ולפעמים...לפעמים
אתה פשוט רע ולא מוכן להקשיב וזה עושה לי כל כך עצוב
ולפעמים... אני רק רוצה שתבוא ותחבק אותי..."
נשמתי עמוק, בולעת את המילים המבולבלות, עוצרת את הדמעות שעמדו
להתפרץ, מחכה למוצא פיו.
-"ורד, את שיכורה. אני לא מקשיב לך. את שיכורה" והלך.

זה לא שהוא לא מבין רמזים. הוא לא מבין, נקודה.

-"דמרי, אתה מצחיק. יש כל כך הרבה דברים שאתה לא יודע"
-"אה, אז גם את בקשר עם החבורה הזאת של יעל?"
-"בטח. הם היו גם החבורה שלי פעם, עד שנמאס לי. אפילו יצאתי
עם מישו משם."
-"בטח נבו"
-"ת'אמת שלא, אבל... נבו היה דלוק עליי. רגע, איך ידעת?"
לא הופתעתי לגלות שדמרי התחבר איתם, יש לו נטיות חברותיות
אובססיביות עם חבורות מכל הסוגים. העובדה שפתאל היה שם, הידיד
הכי טוב של יעל, אולי עזרה לחברות הזאת. ידידים טובים הם דרך
מצויינת לברר פרטים על מישהי עליה דלוקים,במיוחד פרטים שאני לא
הייתי מוכנה לנדב.
-"דיברנו עליכם ו...(ברור. אז על מה עוד תדברו)  הם חילקו
ציונים. היית מאמינה? פשוט חילקו לכם ציונים!"
-"מה זאת אומרת?"...
-"פתאל שאל אותי... איזה ציון היית נותן ליעל .."
-"איזה ציון באמת?"
-"הייתי המום! איך הוא יכול לדרג ככה... אם הוא באמת היה אוהב
אותה הוא לא היה מעז לתת לה ציון..."
-"אז כמה הם נתנו?"
-"זה לא חשוב... מה זה משנה?"
-"נו, תגיד כבר"
-"לא זוכר."
-אז מה הקשר לנבו?"
-"אה, נבו נתן לך 9"

שלשום רועי ונטלי נפרדו. שנה וחצי של חברות אמיצה. הריבים עשו
את שלהם. עם ברזי לא דיברתי כבר זמן מה. הוא חכם, אבל יש לו
נטייה לזיבולי שכל. את דמרי אני רואה כל יום, וכל שיחה מחדש
אני תוהה איך אנחנו בכלל מסתדרים, ועוד כל כך טוב.
בים לא הייתי כבר זמן מה,לא השתכרתי ולא התחלתי עם אף אחד.
התחיל החורף ו... בואו נגיד שאני לא רואה אותי ואת יונתן
מתכרבלים יחד תחת שמיכת פוך ושוקו חם.
יעל ופתאל, לעומת זאת, חגגו אתמול 3 חודשים לחברות.

-"לא מפריע לך שהם דירגו אתכן?"
דמרי שאל, עדיין מופתע מדפקויות של בנים אליהם התרגלתי כבר
מזמן.
-"אבל בנים תמיד עושים את זה"  מצאתי את עצמי מגנה על הצד
הלא נכון.
-"לפי מה הם שופטים? הגוף, הפנים, האופי? איך אפשר לתת ציון
על אופי?"
-"אי אפשר"
-"נכון. זה פשוט לא יפה."
-"זה באמת לא יפה. מגיע לי 10."