בקרקע, מלאה בשכבות,
של גברים ילדים וחיות,
בקרקע מלאה דם,
על כל העולם.
בים של אשליות,
מתנפצות התקוות,
על הרס, חורבן ויגון,
מוטל אי האבדון.
סתם כך באמצע עולם,
אי באמצע הים,
ים של מדבר,
ובועות של אפר,
ושטחים של דם, שאף פעם לא נגמר.
והמלחמות בו לא פוסקות,
לעד הן נמשכות,
וכל התושבים,
חושבים שהם היחידים,
בעולם,
שמלא בדם,
במדבר, של קליעים ואפר,
בים, של הרס וחורבן,
חושבים שהם היחידים,
במקום היחיד שקיים.
והקרקע מתמוטטת,
והם לא מרגישים,
כשהרוח נושבת,
מהקליעים הם בורחים,
כשהים עולה לגלים,
כבר לא נמצאים גלשנים,
אנשים נופלים רחוק,
לאמצע הים העמוק.
והם כבר לא זוכרים,
על מה הם נלחמים,
נקמה או שנאה,
אהבה או מחילה ,
וכשהים יעלה, בגאות תמידית,
הקרקע תעלם לעד, מידית.
ושוב ישארו, אדם ואשתו,
קין והבל, ונוח איתו. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.