זו הפעם האחרונה שאני כותבת לכם.

הם עזבו אותי, כולם. כבר חודש וחצי שאני נרקבת בחדר הזה, ואף
אחד לא בא, לא מתקשר, לא מראה שהוא רוצה לעזור. זה לא שאין לי
מושג כמה זמן עוד אחזיק מעמד, אני לא יודעת איך הגעתי בחיים עד
לרגע הזה. רוברטו אמר לי שזה עניין של מאה דולר לפה או לשם,
אבל לא רציתי להאמין לו. זה נראה קל מדי, כמו האבקה המחורבנת
הזו שלהם.

אז זו הפעם האחרונה שתשמעו ממני. בהתחשב באיך שהדואר עובד, אתם
תקראו את זה כשמה שנשאר ממני יצוף במורד איזה נהר, קילומטרים
מהגשר שקפצתי ממנו. אל תבזבזו זמן בחיפוש, אתם לא תמצאו אותי
בחיים. לא הלכתי לאיבוד, לא פה לפחות, אולי הייתי אבודה עוד
קודם ורק עכשיו הגיע הזמן לבטא את זה ולגבות את ההרגשה במעשים.
אני יודעת שהייתי פחדנית, ואני מבקשת שתסלחו לי.

אהבתם אותי ואתם אוהבים, וזה בסדר, למרות שמעולם לא ביקשתי מכם
את זה. תעשו לי טובה ותנסו להתגבר, אל תתחפרו בייסורים על מה
שמעולם לא היה לכם. זו היתה רק אשליה והיא חלפה, אתם יכולים
לברך על זה, אתם חופשיים עכשיו. רציתי למסור לחומי ליקוק גדול
על האף, ולכולכם, נתראה בגהינום.