לא תצליחי לראות מבעד לבדים הכהים האלה.
עינייך יישארו שחורות גם אם השמש תתפזר לך בין העפעפיים.
זה יוכל להימשך עד אין קיץ, או לפחות עד שעצמותייך יתכלו
באדמות נוכריות.
כמה שמגוחך כאן,
את יושבת על ספה יוקרתית בסלון שמעוצב רחוק מהטעם האישי שלך,
בוכה את כל האיברים הפנימיים החוצה, כאילו שלא נותר לך עוד מה
להסתיר. ואמא, שיושבת מולך במרחק של חצי מטר, משוחחת בטלפון על
סוגי מחבתות.
כנראה שה"קסם האישי" שפעם היה בך, לא משפיע עוד על בני אדם.
זה זמן טוב להתחיל לתרגל את עצמך למצוא רחמים כשצריך, אצלך
עצמך. יכול להיות שזה ירגיש קצת פחות מנחם.
זה חוק קוסמי כזה, את לא הופכת להיות צעירה יותר עם הזמן,
ומשום מה בכל זאת הימים שלך עומדים כמו אגם קפוא.
גם מוח רציונאלי וחריף יתקשה להבדיל בין האתמול שלך לבין המחר
שלך. כאילו שאת חייבת לנסות לפגום בפיזיקת החוקים העולמית על
מימד הזמן שחולף.
חבל שאת לא מסוגלת לראות, כי כבר קיץ ואת אמורה להפשיר.
ותמיד היית מעולה בהטלת אחריות על גורמים חיצוניים,
אז אולי זה הכל באשמת השמש, היא לא מגיעה למקומות מסוג שכזה.
1.8.2006
כיף להאשים אחרים! |