כבר כמעט 20 שנה שאת מחפשת להמציא לעצמך תווי פנים.
לפעמים מתמלאת בתקוות שווא אדירות שמחזיקות לך בקושי 24 שעות.
וכמו לרוב, גם היום מתחשק לך להיות פאסיבית. אוחזת בצנצנת
שקופה, מלאה באויר של הרי ירושלים.
וכמה שהיית משתוקקת ברגע זה להסניף את הרוחות האלה... מקודקוד
המוח עד לקצות כפות הרגליים.
אבל את רק מביטה בה בטיפשות, כמו גולם שמחכה להצמיח כנפיים,
ופרפרים לא באמת מתקיימים מעבר לשלוש יממות.
מעניין עוד כמה שנים יחלפו עד שתרגישי מספיק שלמה להדליק את
האור בחדר, ומתי תימצאי איזה פאזל שרק החתיכה שלך חסרה בו.

אם היית נכנסת לפרופורציות, אולי היית מטפסת בסולמות הכי
גבוהים ואולי לא היית מבקשת לעוף באויר כדי לברוח.
היית מחבקת את האדמה, נשארת דבוקה ליופי הממוצע שבקרקע. ככה
יכולת לרוץ אלפי קילומטרים, אולי אפילו להרקיע שחקים.
ולא תמיד דרושות כנפיים כדי להגיע לאופק.

אבל עזבי, זה בסדר.
ישיבה מזרחית זו ממש דרך מקסימלית להשתמש בזוג רגלייך.
וכמו שאת בדרך כלל ממלמלת בזמן  שמוצאים לך פתרונות---
"היום את לא מספיק טהורה לדבר לשמיים." אהה, הבנתי.
טוב, אז תמשיכי לשבת בחושך. ובלי לגעת, מבלי להיות ראויה, רק
להביט כלכך מקרוב על הצנצנת הריקה שלך, כמה שהיא מבריקה.



4.7.2006